Tag Archives: תל אביב

ארכיטקט בכיכר

[קטע מתוך סיפור]

…הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.

מפה שגליה ציירה

מפה

או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.

בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>

לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית

* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד

** המפה צויירה בידי גליה

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

[מסה על ספרי "תיירות פנים", פורסמה בתוך: כתב העת "רציף 1", 2007]

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

ad parnassus - paul klee

ad parnassus – paul klee

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. להמשיך לקרוא