Tag Archives: תיירות פנים

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

[מסה על ספרי "תיירות פנים", פורסמה בתוך: כתב העת "רציף 1", 2007]

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

ad parnassus - paul klee

ad parnassus – paul klee

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. להמשיך לקרוא

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

[רשימה על על "תיירות פנים" מאת עדי שֹורק]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. להמשיך לקרוא

תחנה מרכזית

[סיפור]

 

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" – גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

IMG_20120412_125858

כיכר יצחק רבין

[קטע מתוך "תיירות פנים" עם הערה מאוחרת שתווספה אליו; פורסם החודש באסופה "מחזור 95", לקראת יום השנה למות יצחק רבין]

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי להמשיך לקרוא