Tag Archives: פרידה

ארכיטקט בכיכר

[קטע מתוך סיפור]

…הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.

מפה שגליה ציירה

מפה

או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.

בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>

לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית

* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד

** המפה צויירה בידי גליה

תחנה מרכזית

[סיפור]

 

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" – גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

IMG_20120412_125858

לפעמים מאבדים אנשים

אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים, הנה כמה מילים ממנו ועליו:

lifamim_meabdim_anashim(1)

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." [מתוך הספר]

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

> אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים וכמובן שניתן להזמין אותו כאן >>

> אשמח שתפיצו את שמעו לאוהבי קריאה שבין הקרובים לכן/ם