Tag Archives: פרוזה

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

[קטע מתוך רומן מאת הסופר האמריקני תומס פינצ'ון ; תרגמה מאנגלית – עידית שורר]

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה – היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה – מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר – סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת – ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו;book_250_big ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי. להמשיך לקרוא

זיכרון דירה

>> פורסם בגליון 5 של בלוק, אפריל 2008 >>
 
שכנה סקרנית נכנסה להציץ מה פשר רעשי החיים שחדרו פתאום את שלוותה. לבושה חלוק כותנה גס שפרחים קטנים מצוירים עליו בגווני אוקר-כתמתם, צמודים כל כך עד שקשה לזהות בהם צורה מובחנת מחברתה. כמעט כמו המרצפות של הדירה, חשבת, רק פחות גיאומטרי. נדמה שהיא סיפרה לך מה היה פה קודם. את לא זוכרת, במעומעם עולה בך תחושה שהיה שם בית מלאכה קטן, באחד מחלקי הדירה. מרפסת יצאה מן המטבח לכיוון חצר פנימית. עץ שטיפס ועלה פרש את ענפיו לעומתה. ובשעה שהיית שם נזרק אור על המתחם כולו, שלא הוגדר בקווי בנייה או צומח אלא אוחד לחטיבה בזכות האור שאפף אותו. לבנים ישנות, משקוף אכול וענפיו הירוקים, אם כי מאובקים, של עץ. משום מה החלל של הדירה נראה היה לך מתאים פתאום, למרות שחיפשת מרחב פתוח בקומת קרקע. כל כך מנוגד לשאר המבנים שהראו לך עד עכשיו, אולמות, מחסנים, חללים בלתי מחולקים. אולי התחושה שאם תיכנסי לכאן תיכנסי למידותיה של מסורת כלשהי, לשגרת חיים, שבתה את לבך. אולי גדלה כאן משפחה? משהו מאורחותיו של מי שישב כאן ודאי חקוק על הקירות, מבצבץ מתחת לטפט שהחל להתעגל, להתקפל בקו התפר המחבר בין שתי חתיכות. להמשיך לקרוא