ארכיון תג: ספרות

ספרות והזרה

מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

A Place beyond Belief in Pristina, Kosovo, Nathan Coley

* ספרות והזרה * "כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר", כותב פרוסט בספרו "תענוגות וימים". "די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם ומתוודעים לזה של הגנרל, האורג, הזמרת, האציל הכפרי, של החיים בכפר, ההימור, הציד, השנאה, האהבה, חיי הצבא. בדברו אנו נפוליאון, סאואנרולה, אכר – ואף יותר מזה: אנו מתנסים בחוויה שאפשר שלא היינו מתוודעים לה לעולם: הננו אנו עצמנו. הוא מעניק קול להמון, לבדידות, לאיש-הכנסיה הזקן, לפסל, לילד, לסוס, לנפש אשר בקרבנו. בדברו אנו נעשים לפרותיאוס אמיתי הלובש ופושט את צורות החיים בזו אחר זו. כשאנו מחליפים את הצורות הללו בזו אחר זו אנו חשים שלהווייתנו, שנעשתה כה גמישה וחסונה, צורות חיים אלו הן רק משחק, מסיכה המביעה כאב או הנאה […] גורלנו הטוב או הרע מאבד לרגע את שליטתו העריצה עלינו, אנו משחקים בו ובגורלם של אחרים" (מצרפתית: יורם ברונובסקי).

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות. עד שהוא – הגורל? קיומנו הרגיל? – מתרחב, צובר עוד מובנים ובה בעת מאבדם, נעשה לכברה שעשתונות המובן נוזלים דרכה והופכים לחלקיקים החומקים מההכרה ומתלכדים בה – מובילים אותה למיקומים חדשים וזרים, מעמתים אותה עם ריבוי אפשרויות פלאי ומבעית. הספרות היא אם כן יישות שהופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת.

לעיתים מדובר בהתרחקות שנעשית דווקא מתוך התקרבות מוזרה שמפרטת את המוכר עד שהוא עצמו נהיה לזר, גמיש לממשקים בלתי צפויים. מקרה מעניין כזה מצוי בנובלה "עד הנה" לעגנון.

להמשיך לקרוא

על מה שאבד ומה שעוד ישוב – שיחה על ש"י עגנון

ה-ז-מ-נ-ה

יום ד', 21/10, 19:00
"סיפור פשוט" – שבזי 36 נווה צדק, הכניסה חופשית
בהשתתפות: 
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג
פרופ' גלילי שחר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
הסופר שמעון אדף
הסופרת עדי שורק
עגנון נפטר בשנת 1970, אבל נדמה שעודו טבוע ומשוקע בתרבות הישראלית. בערב שנקיים על עגנון נשאל באיזו מידה עגנון עדיין רלבנטי לישראל בת-זמננו?
agnonנתהה ונגשש על הדבר היהודי-ישראלי, החמקמק, שמסרב להתמקם; מה אבד, מה לא עוד ישוב, ומה אולי יושב בקץ הימים? כמו כן, נשאל על מקומו של עגנון ביחס לתפר שבין מסורת למודרניזם. ננסה לבדוק את אופני ההתכתבות עם עגנון היום – בכתיבת ספרות ובמחקר. וכמובן – נדרוש ונדרוש בגרעין השפה של עגנון – איזו שפה הוא הוריש (מה המשמעות של ירושה כזאת, אם בכלל?), לנו, דוברי הישראלית הקשה, מהלכי הבטון המנוקב.

הערב מתקיים לכבוד התערוכה "אהובתיו של הירשל הורביץ", המוצגת ב'סיפור פשוט' עד סוף חודש אוקטובר.

ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר

ספרה של עדי שורק בנוי מתמונות אישיות ואקטואליות • זהו שיטוט אוטוביוגרפי שנע בין מציאות לבדיון, וערכו הספרותי טמון באסתטיות שלו
ביקורת על "לפעמים מאבדים אנשים" | ישראל היום |  16.08.2013
באיחור מה (רצוי שאכתוב פוסט מיוחד על מושג ה"באיחור" הזה. גם כאן וגם בפוסטים אחרים שבהם השתמשתי בו, הוא כנראה אינו סתמי. נדמה לי יש דבר-מה בשהות, בעיכוב, בזמן הנפש ששונה מזמן העיתון וגם מזמן המדף – שמעניין לבדוק) אני שמחה להעלות כאן את הביקורת היפה שכתב יונתן אמיר על ספרי, שכוללת, מלבד השיטוט הרגיש ב"לפעמים מאבדים אנשים" ובדמויות והרגעים שמאכלסים אותו – גם התייחסות משמעותית לצילום של נועה צדקה (חברתי האהובה וצלמת בחסד) שעוטף את הספר ולצלמת שצרובה בתודעתי, דליה אמוץ, שלה מוקדש "שבלולים", אחד הסיפורים בספר:
———
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

עטיפת הספר  הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

עטיפת הספר
הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

זוהי תמונה קצרה – פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ… ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

להמשיך לקרוא

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר בים סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" (8/11/15), אני מעלה מחדש רשימה שכתבתי על ספרה המופלא של זופיה רומאנוביצ'ובה "המעבר בים סוף".

מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.
——-

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

 (Anne Schwalbe (2013

(Anne Schwalbe (2013

להמשיך לקרוא

לפעמים מאבדים אנשים

אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים, הנה כמה מילים ממנו ועליו:

lifamim_meabdim_anashim(1)

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." [מתוך הספר]

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

> אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים וכמובן שניתן להזמין אותו כאן >>

> אשמח שתפיצו את שמעו לאוהבי קריאה שבין הקרובים לכן/ם 

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר ביום סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

[ציטוט ומחשבה עבור מפגש בנושא "חלום"; "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית]

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשווייים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך

ללא כותרת, 2010 | דגנית ברסט

להמשיך לקרוא

חיי צ'כוב – אירן נמירובסקי [חדש ב-ושתי]

סיפור חייו של אנטון צ'כוב, מגדולי הסופרים של המאה ה-19, כתוב ביד האמן של אירן נמירובסקי.

< רב מכר > שיתוף פעולה בין ושתי להוצאת כתר

לדף הספר >>

לריאיון אתי על הספר ב"ספרים רבותי ספרים", ציפי גון גרוס, גל"ץ >>
התוכנית מה-13/5/11
בערך בדקה ה-40

——————–
מתוך הספר:
——————–

הביתן ששכרה משפחת צ'כוב נמצא בירכתי חצר; קירותיו היו מטויחים חמר. צעדי האנשים בבוץ, בין העשבים השוטים, שברי הלבנים והאשפה שכיסו את פני החצר, כבשו שביל גס לעבר השער ועוד אחד אל עבר האורווה. הצריף נדמה כנוטה על צדו, גוץ ועייף כאישה זקנה. חבית שהוצבה מתחת למרזב קלטה את המים בימות הגשמים: המים היו נדירים ויקרים. חלונות זכוכית קטנים, סוכך עץ, שלושה חדרונים ומטבח, כזה היה בית הולדתו של צ'כוב. "החדר הגדול" היה נחלתו של האב; חדר קטן יותר שימש כחדר השינה של ההורים והחדר הקטן ביותר הוקצה לילדים, ובו גם הוצבה עריסת העץ של אנטון. איקונות כיסו פינה שלמה ב"חדר הגדול", על פי מנהג האורתודוקסים האדוקים. אבוקת אש זהרה למולם יום וליל. על מדף משולש נחו מחזור התפילה וספרי הקודש מוארים בנר גדול תקוע בפמוט מנחושת; והאב הדליק מקלות קטורת מול הדמויות במועדים שנקבה הכנסייה. למרות היותו עני וחסכן לעולם לא קימץ במקלות הקטורת: עננים כבדים עלו ומילאו את החדרים, מכסים ומתגברים אף על ריח הכרוב המריר שעלה מן המטבח. להמשיך לקרוא