ארכיון תג: ממואר

טקסטים מסדנאות כתיבה

מבחר טקסטים שהתהוו בסדנאות הכתיבה ופורסמו

  • דנה אריאלי, "הפנטום הציוני: לקסיקון מושגים (אישי)", הפנטום הציוני, חלק מ"פרוייקט הפנטומים", 2021.
  • רועי כהן, "הקבוצה", כתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.
  • רועי כהן, "מאז אוקטובר 2000 אני שותק על מותך, אסיל", מגזין-מקוון שיחה מקומית, 28.9.2021 // גרסה אנגלית בעיתון The Guardian, ינואר 2022>>
  • ריקי כהן, לקראת פרסום, "על השעות השבורות", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מתוך סדנאות "מסה וממואר" ו"מרחב כתיבה" 2020-2021

ורד רפאלי | הטשטוש עושה אותו יפה

(משתתפת "מרחב כתיבה" והנחיה אישית עם עדי שורק)

בעדשת המאקרו אני מכוונת את הזום על העֱלִי. אני רוצה לראות את מה שהעין שלי לא רואה. הנקודה מתחדדת ונעלמת חליפות. תהיי יציבה אני מבקשת ומתקנת את התמיכה תחת העדשה. לרגע מתבהר קצה העלי – שעיר, לח, ועלי הכותרת הופכים לו רקע, כתם צבע מרוח ושקט כמו פני ים מגובה חלון מטוס. כמו שאת קמה באמצע הלילה מחלום ואין לך כוח לכתוב אותו ואת חוזרת לישון ובבוקר נותר רטט שאין לו מילים, עוד מעט גם הוא ייעלם. את יודעת-לא יודעת. והשחזור – בלתי אפשרי. מראה אפשר להעלות בזיכרון, אולי גם מגע של גוף בגוף, ומנגינה יכולה לחזור בהמהום קולך שלך, אך קול דיבורך? והריח? האם אפשר להיזכר בריח מבלי שיבוא ברגע הזה באפך?
בתוך מגירת השידה אני שומרת קופסה. בתוכה הטבעת שלך, מוחזקת בחריצה של כרית קטיפה. ובקטיפה – עדיין עטוף בה הריח. אני מקרבת את פנים הקופסה אל האף. הנה, ככה זה בדיוק. והפחד שיום אחד ייעלם. אני מוציאה את הטבעת ומשחילה אותה על אצבעי. אני רואה אותך עומדת ליד הדלפק בחנות התכשיטים ומודדת אותה על הקמיצה. אבן אליפטית תכולה, יהלומים זעירים מקיפים אותה. אולי היה זה על כף יד ימין, זו שאצבעותיה העובדות מחוספסות וטרוטות. אני זוכרת שחשבתי אז שגם אצבעות עייפות וקמוטות כשלך עדיין מבקשות להיות יפות. כשחזרנו הביתה מהחנות אספת אליך את יונתן והושבת אותו על השיש במטבח. אחר כך ניגשת למקרר, שברת פס שוקולד חלב מהחבילה והנחת בידו. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי עליכם. אני זוכרת שעלה בי אז מותך שעוד לא קרה. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי, את התמונה הזו, תזכרי.

מתוך ספר בכתובים

הקבוצה | רועי כהן

הקבוצה היא קבוצה של אוהבי מכורים. היא נפגשת במסגרת התארגנות בין־לאומית שנקראת Gam Anon. בפעם הראשונה שהגעתי למרתף הכנסייה במרכז לונדון, שבה נפגשת הקבוצה, נכנסתי לאחד החדרים ושאלתי אם זה המפגש של בני המשפחה של המהמרים. אחד מהם, שהזכיר את אבי, אמר לי בנימוס שהמפגש של אוהבי המהמרים מתקיים בחדר השני, בחדר הזה יושבים המהמרים עצמם. להמשיך לקרוא

איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם

הדפסה מחודשת סדרת "ושתי", הוצאת רסלינג

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

להמשיך לקרוא