ארכיון תג: לידה

Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת'

[מסה מתוך "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות", סדרת ושתי, הוצאת רסלינג. תרגום מאנגלית: עידית שורר]

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

להמשיך לקרוא