ארכיון תג: חלום

אם ובת (ומלחמה)

מוקדש לנשים באוקראינה עכשיו

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015

טקסטים מסדנאות כתיבה

מבחר טקסטים שהתהוו בסדנאות הכתיבה ופורסמו

  • דנה אריאלי, "הפנטום הציוני: לקסיקון מושגים (אישי)", הפנטום הציוני, חלק מ"פרוייקט הפנטומים", 2021.
  • רועי כהן, "הקבוצה", כתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.
  • רועי כהן, "מאז אוקטובר 2000 אני שותק על מותך, אסיל", מגזין-מקוון שיחה מקומית, 28.9.2021 // גרסה אנגלית בעיתון The Guardian, ינואר 2022>>
  • ריקי כהן, לקראת פרסום, "על השעות השבורות", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מתוך סדנאות "מסה וממואר" ו"מרחב כתיבה" 2020-2021

ורד רפאלי | הטשטוש עושה אותו יפה

(משתתפת "מרחב כתיבה" והנחיה אישית עם עדי שורק)

בעדשת המאקרו אני מכוונת את הזום על העֱלִי. אני רוצה לראות את מה שהעין שלי לא רואה. הנקודה מתחדדת ונעלמת חליפות. תהיי יציבה אני מבקשת ומתקנת את התמיכה תחת העדשה. לרגע מתבהר קצה העלי – שעיר, לח, ועלי הכותרת הופכים לו רקע, כתם צבע מרוח ושקט כמו פני ים מגובה חלון מטוס. כמו שאת קמה באמצע הלילה מחלום ואין לך כוח לכתוב אותו ואת חוזרת לישון ובבוקר נותר רטט שאין לו מילים, עוד מעט גם הוא ייעלם. את יודעת-לא יודעת. והשחזור – בלתי אפשרי. מראה אפשר להעלות בזיכרון, אולי גם מגע של גוף בגוף, ומנגינה יכולה לחזור בהמהום קולך שלך, אך קול דיבורך? והריח? האם אפשר להיזכר בריח מבלי שיבוא ברגע הזה באפך?
בתוך מגירת השידה אני שומרת קופסה. בתוכה הטבעת שלך, מוחזקת בחריצה של כרית קטיפה. ובקטיפה – עדיין עטוף בה הריח. אני מקרבת את פנים הקופסה אל האף. הנה, ככה זה בדיוק. והפחד שיום אחד ייעלם. אני מוציאה את הטבעת ומשחילה אותה על אצבעי. אני רואה אותך עומדת ליד הדלפק בחנות התכשיטים ומודדת אותה על הקמיצה. אבן אליפטית תכולה, יהלומים זעירים מקיפים אותה. אולי היה זה על כף יד ימין, זו שאצבעותיה העובדות מחוספסות וטרוטות. אני זוכרת שחשבתי אז שגם אצבעות עייפות וקמוטות כשלך עדיין מבקשות להיות יפות. כשחזרנו הביתה מהחנות אספת אליך את יונתן והושבת אותו על השיש במטבח. אחר כך ניגשת למקרר, שברת פס שוקולד חלב מהחבילה והנחת בידו. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי עליכם. אני זוכרת שעלה בי אז מותך שעוד לא קרה. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי, את התמונה הזו, תזכרי.

מתוך ספר בכתובים

הקבוצה | רועי כהן

הקבוצה היא קבוצה של אוהבי מכורים. היא נפגשת במסגרת התארגנות בין־לאומית שנקראת Gam Anon. בפעם הראשונה שהגעתי למרתף הכנסייה במרכז לונדון, שבה נפגשת הקבוצה, נכנסתי לאחד החדרים ושאלתי אם זה המפגש של בני המשפחה של המהמרים. אחד מהם, שהזכיר את אבי, אמר לי בנימוס שהמפגש של אוהבי המהמרים מתקיים בחדר השני, בחדר הזה יושבים המהמרים עצמם. להמשיך לקרוא

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

[רשימה על על "תיירות פנים" מאת עדי שֹורק]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. להמשיך לקרוא

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת

[סיפור קצרצר] 

מתוך תערוכת המכירה של מגזין אתגר - "לחם ושושנים"

מרחפת | מיכל אורגיל

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.

וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה


>> מתוך ספרי "לפעמים מאבדים אנשים

>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר