Tag Archives: הורות

מיטה

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים" ]

אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.

אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.

לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.

אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.

בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.

די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.

>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>

* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

שבלולים

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין, צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.

צילום: דליה אמוץ

צילום: דליה אמוץ

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. אספנו אותם בזהירות ושחררנו בגינה. אמנם לא מדובר באותו בית גידול, חשבתי לעצמי, אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים כרגע לעשות עבורם.

ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגולות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו והם מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכאשר שבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק בית ושבית הוא כמו שלד שלו, או מה שמסמן שלד, ואמרו שנכון, שככה זה בדרך כלל, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכאשר שבלול מת נותר הבית שלו והבית חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול, והיה לי רק ריר