Tag Archives: גרנטה

עונות בגיהינום, וריאציות לרמבו | דורית פלג

ביום חמישי הקרוב תתקיים השקה לכתב העת "גרנטה", גיליון 2 בנושא שוטטות. מצורפת כאן ההזמנה וכן קטע מאת דורית פלג. מוזמנים ומוזמנותgranta_invitation_shitut_tam_8_3_FINAL

על פי "דם רע" – "Mauvais Sang"

מאבות אבותיי הצ'כים ירשתי פנים חיוורות, חיוך מהוסס ואת התכונה שבכל המקומות ישאלו אותי למקום הולדתי. כמותם אני לובשת מותנייה רקומה בחגים. אבל אני לא מעלה את עצמי באש בכיכר העיר.

בעיר הפרזות שלהם אגרו אבות אבותיי אוצרות של פרוות צובל, חרבות מעשה אמן וממתקים מארצות רחוקות, מרשרשים בעטיפות זהב. עם בוא הברברים נשרף אוצרם בלהבה, ומה שנותר התפורר אט-אט לאבק. נשארו: סכין מכתבים מגולפת, כספת סובייטית, ברק-עיניים באפר.

מהם זכיתי: בכל האמונות התפלות ובחתירה הנוקשה, הלא נסבלת לדיוק – אהה, בכל החטאים! – זעם, צייקנות: צייקנות מפוארת! – אני שומרת זנבות סבון, נשיקות אבניות של לחם, עטיפות מתנה; הכול – הבית קורס על עצמו, הארונות גונחים, אמות הסִּיפים מתפקעות; אני מתענגת על הרעש.

בעיקר, הורישו לי את אי-היכולת להרפות את השרירים. Sempre Rictus.. בזוית הפה, הקווים נחרצים. גורלי נחרץ בהם.

אֶלגיה לְאטד | עידן צבעוני

[קטע מתוך סיפור מאת עידן צבעוני; מתוך "גרנטה" גיליון 02 בנושא: שוטטות]

אני שמחה לארח בבלוג שלי קטע מתוך סיפור מאת עידן צבעוני. ובתוך כך, ליידע כי גיליון 02 של כתב העת "גרנטה" לספרות ראה אור. ראו מטה קישור לאירועים הקשורים בגיליון, ביניהם כנס הסיפור הקצר שיתקיים ביריד הספרים בירושליים השבוע ושיחה של ניר ברעם עם הסופר נד באומן שמתקיימת ב-10/2 בתל-אביב. 

לרגעים כמעט הוּתכנו זה בזה והיינו לאיש אחד. כמו פקעות יפות שעומדות להיפתח לשעות ספורות בלבד ואז להיכנע לצו הזמן. זו הייתה כנראה מעין סימביוזה שאיש מאתנו לא ביקש לעצמו, סימביוזה שעל סף העלמות, תת-עורית למחצה. מלחיצה. אבל באתה מידה לא מורגשת, אוורירית, דלילת חמצן.

גרנטה גיליון 2 - שיטוט

גרנטה גיליון 2 – שיטוט

כזו שבדיעבד מתפוגגת בקלות, הייתה כלא הייתה. ואולי רק לפרקים אפשר לספר בזה לרגעים בלבד. ואולי, מבלי משים, כך למעשה ייתכן שזה היה. את אטד הכרתי עוד מהתקופה שהיה רועה צאן בגליל. בלילות ערפל של ירח מלא היה מסתובב עם עדרו בחיפוש אחר משהו לגמרי לא ברור. לפחות לא לו. לפחות לא באותה תקופה. רק ידוע לי שהיו לו טקסים כאלה של שוטטות לרוב. למעשה, על כל צעד ושעל היה מזדמן לו טקס כזה או אחר. אז אולי בגלל זה סבא שלו נהג לכנות אותו בבוז פַסְטוּך. אבל למרות שהמילה פסטוך הוטחה בו כמו קללה צורבת הוא לא נפגע ממנה אלא המשיך בשלו, בדרכו המוזרה. המשיך בטקסיו המוזרים, עונד לראשו מִנֵי בנדנות, מגדל בקושי רב זקנקן תיש דליל. הכרתי אותו גם בתקופת הלימודים באוניברסיטה. היינו מה שנקרא חברים לספסל הלימודים. הוא היה מספר לי הכול, כמעט הכול. אבל אחר כך, בלי שום סיבה נראית לעין, ללא כל התרעה מוקדמת, התרחק, גם ממני התרחק, באותה מידה שהתרחק מחברים נוספים – וכאלה לא חסרו, שכן הוא היה מקהיל אותנו בחבורות על גג ביתו.

לאירועים הקשורים בגרנטה >>

קטע מתוך התקליט Bitches Brew של מיילס דייויס (שמלווה את הטקסט באופן פואטי ותוכני) >> 

חֶסֶר

[סיפור]
תחילת הסיפור "חסר" שראה אור בכתב העת "גרנטה" 01 | גבוליות |  אביב 2014

—- —- —-
לוּ היה צבע לאשמה הייתי בוחרת בסגול-חוּם, צבע שיש בו יופי אבל יכול להיות גם אפלה והוא קשור בגוף, כלומר יכול להיות לפעמים וריד, או סרעפת. הייתי בוחרת מונחים צמודים מכוח המטונימיה או המיקום שהתלבשו אחד על השני, בלתי קשורים, בוחרת מישהי שלא יכולה לזרוק כלום מן הבית כי אם זורקים מרגישים שמשהו חשוב מדי הלך, שהכול נאסף ונזרק ואין ממד לחסר.
—- —- —-סגול-חום
התיישבתי מוקדם למדי, לצדי כוס מים ותפוח, שני הטלפונים מושתקים, ופתחתי את המחשב בנחישות, מתוך ההבטחה שאצליח להתרכז מבלי להכין  פעם אחר פעם תה או להיזכר במשימה שיש לעשותה מחר ואסור להניח לה להישכח בינתיים. אלא שמתחת לחלון, מול הכורסה שעליה ישבתי, השתהו בקולניות נער ושתי נערות סביב נקודה עלומה. הן צחקקו צחוק שכבר מזמן לא שמעתי, צחוק של טיפשות או פחד, ושוחחו עם הנער ששאל אותן, בתמיהה כועסת שמשכה את תשומת לבי, מדוע הן צוחקות. מה אתן צוחקות, שאל. שלושתם לבשו מדים. הן הביטו מטה ולא ענו, ממשיכות בלהג, והוא, שעמד על המדרכה הרחוקה מחלוני, ירד ממנה והמשיך בקו ההליכה המתוכנן, אולי נמנע מלהתקרב. לאחר כמה שניות הצטרפו גם הן אליו, מותירות את הנקודה מאחוריהן.

לבי החל לפעום בחוזקה. אולי חתול גוסס? אם כן, מדוע צחקו כך, ולמה הוא לא עזר? הרי אם אכן מדובר בחתול גוסס ודאי לא היו צוחקות, או שמא אני טועה, האם היו צוחקות לנוכח חתול גוסס? טיפסתי מעט על אדן החלון אבל לא יכולתי לראות דבר. לרדת? אם ארד לא אוכל אלא להתחייב לדבר שנמצא שם והבוקר יעבור בלי כלום והיום שפיניתי במיוחד מעבודה וסידורים וממרוץ החיים כדי שאוכל לשבת ולכתוב ייגמר ואצטרך למצוא וטרינר פנוי ודרך לקחת את החיה אליו ולהתלכלך. ומה אם אגלה שכבר לא ניתן לעשות דבר? והיצור ששם יגסוס לנגד עיניי ויהיה ברור שלא ניתן לעשות דבר למענו מלבד מה שלא אהיה מסוגלת לעשות?

ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עד שארד למטה לבדוק. לקחתי מפתחות ויצאתי אל השביל אל המדרכה אל הכביש, התקרבתי בבעתה, הרחוב נראה פרוץ, רחב מאוד וצח, בָּמה שקהל בלתי נראה מביט עליה מן החלונות מאחורי תריסים מוגפים, מזגנים, וילונות. כאילו הייתי לילדה המרחב הפך גדול ומקיף, עלום ומסקרן, מפחיד ויפה, הוא היה שקט באותו רגע, העולם, ללא קול.

קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים.
[…]

* את המשך הסיפור וסיפורים נפלאים אחרים מאת ניקול קראוס, דרור בורשטיין, נדין גודימר, נעמה צאל, שמעון אדף, מרית בן ישראל, אתגר קרת, רוברטו בולוניו, ארנה קזין  ועוד – אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה. 

להשיג בכל חנויות הספרים ובמיוחד בחנויות הפרטיות! 
וגם באתרים הבאים:
גרנטה באתר הוצאת רסלינג >>
גרנטה באתר "סיפור פשוט" >>