ארכיון תג: אמנות ישראלית

חפור: מרצפת 2/10, ועוד ידיעה על כתב העת גרנטה

שמחה ליידע על פרסומה של מרצפת שניה מתוך "עיר מקלט, 10 מרצפות", ב"גרנטה".

את הרשימה המלאה אפשר לקרוא כאן >>

בנוסף, יש כאן בהמשך ידיעה על "גרנטה, העשור הבא".

מתוך "חפור: מרצפת 2/10"

"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.


יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית?

אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?" להמשך הרשימה >>

ידיעה נוספת:  גרנטה העשור הבא >> פרוייקט גיוס המונים של כתב העת "גרנטה" לקראת השנה הבאה ולשם הדפסתם של ארבעה גיליונות חדשים. 

כתב העת גרנטה, בעריכתה של מירה רשתי, מעניק במה יציבה, מחדשת ומכבדת ליצירות מסה, שירה ופרוזה של מיטב הכותבות והכותבים היום בעברית ומתייחד במקום שהוא מעניק גם לאמנות פלסטית, לצד ובתוך המרחב הספרותי. השילוב המיוחד בין המהדורה המודפסת למהדורה המקוונת היפהפיה הופך את גרנטה למרחב משמעותי ומעניין ביותר, וכך גם הקשר שנוצר בין יצירות שמתפרסמות בעברית, לבין מאגר גרנטה העולמי באנגלית ובשפות אחרות. ממליצה מאוד להכנס לדף הפרוייקט ולתמוך. אפשר לעשות מנוי ל-2 גיליונות, לבחור מגיליונות קודמים ועוד אפשרויות תמיכה מגוונות. 

מפלט: מרצפת 1/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, אוקטובר 2021, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג

… ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, יוני 2021]

דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

להמשיך לקרוא