ארכיון תג: אמהות ובנות

אם ובת (ומלחמה)

מוקדש לנשים באוקראינה עכשיו

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015

ילדה ודב קוטב

[מתוך "אל זה", ספר בכתובים]

פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.

*

התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.

ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.

צילום: שירה סתיו, "התמחיתי במקומות ריקים (11)"

*

הקטע הזה הוא מתוך "אל זה", ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו – סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.

יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה –  והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.

בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.

יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.