ארכיון תג: אונס

אם ובת (ומלחמה)

מוקדש לנשים באוקראינה עכשיו

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015

מסגר الحدّاد

פורסם באנתולוגיה הערבית-יהודית "שתיים" בעריכת תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר, הוצאת כתר 2014
[ערבית כאן למטה, אחרי העברית וגם פרטים על השקת הספר ביום א' הקרוב]

 

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה.

שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר. בין שאר מוסכים ומסגריות וסדנה למסגרות וציוד לאופנועים, שמים. ועץ. וקלונסאות וחומה שאינה מכוסה בטיח או בצבע אלא עשויה כמעט לגמרי רק מלבנים חשופות, או שנחשפו. צריף בחוץ ובפנים מרחב ענק, גבוה עם גלריה, שקירותיו גם הם חשופי לבנים ובו עובדים עכשיו שני מסגרים, במקום שאותו שכרתי פעם לצרכי עבודה.

תמי נוצני - ללא כותרת

תמי נוצני – ללא כותרת

חלק מן העיטורים והדוגמאות שהכנתי אז כתצוגה נותרו על הקירות.
למרות כל השנים שעברו.
כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, כששמע שעכשיו אני סופרת ויש לי שני ילדים והפסקתי לצבוע.
שאמר, אבל איך? אצלנו בגרוזיה מי שרוצה לכתוב עולה לכמה חודשים להרים.

רציתי לבכות, רציתי לומר, נכון, אתה מבין. אבל צחקתי.

*

 בשיעור שהעברתי נזרק הנתון ההוא על אונס, שאחת מחמש. ואמרתי שבכל פעם שאני שומעת זאת אני מפסיקה לנשום ומישהי שרה ככה בשקט בחיוך החכם שלה "מחמש יוצאת אחת" ומישהי אחרת התחילה לצחוק וחברתה אמרה, כן, בסיטואציות כאלה, מלחיצות, הרבה פעמים צוחקים.

———-

الحدّاد

عدي شوريك

كم كانت منطقية كلمات "ايلي" الحدّاد التي قالها لي في المكان الذي عدت إليه للحظة وهناك رأيت المغسلة والجدار والانبوب وزخارف تحققت منها عبر مقاربة حميمية بين مواد لا أحد يصدق أنها تتقارب بشيء.

سماء، مرآب خلف الجدار، شجرة، نعم شجرة. هل تصدقن؟ شجرة، في هذا المشهد الرمادي وساحة  وكذلك كراجات ومحددات ومشغل للبراويز وقطع للدراجات وسماء وشجرة وركائز وسور ليس مقصورا ولا مدهونا بل هو مبني من حجارة عارية أو تعرت . في الخارج براكية وفي الداخل فضاء واسع ومرتفع وبه صالة، جدرانه أيضا عارية وهناك يعمل الآن حدّادان في المكان الذي استأجرته لممارسة العمل. بعض الأعمال والنماذج التي صممتها بقيت معلقة على الجدران بالرغم من مرور السنين العديدة.

كم كان منطقيا ما تفوه به عندما علم أنني كاتبة ولي ولدان وقد توقفت عن التلوين. قال لي: ولكن كيف كان ذلك؟ عندنا في جورجيا من يريد ان يكتب يسكن لبضعة شهور على الجبال.

هممت بالبكاء. أردت أن أقول له: صحيح. أنت تعرف..لكنني ضحكت.

*

في احد دروسي ذكرت  في سياق الحديث  تلك المعلومة عن الاغتصاب؛ أن واحدة من كل خمس.. وقلت: كلما سمعت هذا القول أتوقف عن التنفس. كانت هناك امرأة انطلقت تغني بهدوء وارتسمت على شفتيها ابتسامة ذكية. "من الخمس تخرج واحدة" وضحكت امرأة اخرى وقالت صديقتها: في مثل هذه الحالات الصعبة يحدث كثيرا أن نضحك.

לאתר של פרוייקט "שתיים" >

>> ההשקה לספר מתקיימת ביום א' הקרוב, ה-11.1.2015, 20:00 / يوم الأحد الموافق 11.1.2015, 20:00
בקפה "יאפא" / في مقهى يافا / רח' יהודה מרגוזה 33, יפו / شارع يهودا مارغوزه 33، يافا

לאתר של תערוכת "לחם ושושנים" (שם מצאתי את הדימוי) >