ארכיון תג: אוטוביוגרפיה

"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

[פורסם במאזניים, עורכת: מיכל חרותי, תשרי תשפ"ב]

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן… לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

להמשיך לקרוא

מיטה

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים" ]

אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.

אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.

לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.

אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.

בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.

די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.

>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>

* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

"בגוף ראשון" סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית

מהי פרוזה אוטוביוגרפית? כיצד כותבים בדיה בגוף ראשון? בסדנה "בגוף ראשון" ניצור טקסטים המדגישים את האלמנט האישי שביסודם אך הופכים אותו, באופנים שונים, למרקם סיפורי וליצירת פרוזה. נשוטט בגבולות המציאות והבדיה בעקבות יוצרים שונים, נצרף צרופים בלתי שגרתיים של מכתבים, קטעי יומן, חלום, זיכרון ופרטי יומיום, ניצוק פנטזיה ו"שקר" אל תוך "האמת", נבדוק את שפת ההרהור והפרוזה השירית, נאמץ כתיבה משחקית כמנגנון משחרר, נלך לאיבוד בשפה כדי למצוא את מנעד קולך

להמשיך לקרוא