Tag Archives: אבל

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

[קטע מתוך רומן מאת הסופר האמריקני תומס פינצ'ון ; תרגמה מאנגלית – עידית שורר]

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה – היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה – מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר – סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת – ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו;book_250_big ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי. להמשיך לקרוא

תחנה מרכזית

[סיפור]

 

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" – גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

IMG_20120412_125858

חֶסֶר

[סיפור]
תחילת הסיפור "חסר" שראה אור בכתב העת "גרנטה" 01 | גבוליות |  אביב 2014

—- —- —-
לוּ היה צבע לאשמה הייתי בוחרת בסגול-חוּם, צבע שיש בו יופי אבל יכול להיות גם אפלה והוא קשור בגוף, כלומר יכול להיות לפעמים וריד, או סרעפת. הייתי בוחרת מונחים צמודים מכוח המטונימיה או המיקום שהתלבשו אחד על השני, בלתי קשורים, בוחרת מישהי שלא יכולה לזרוק כלום מן הבית כי אם זורקים מרגישים שמשהו חשוב מדי הלך, שהכול נאסף ונזרק ואין ממד לחסר.
—- —- —-סגול-חום
התיישבתי מוקדם למדי, לצדי כוס מים ותפוח, שני הטלפונים מושתקים, ופתחתי את המחשב בנחישות, מתוך ההבטחה שאצליח להתרכז מבלי להכין  פעם אחר פעם תה או להיזכר במשימה שיש לעשותה מחר ואסור להניח לה להישכח בינתיים. אלא שמתחת לחלון, מול הכורסה שעליה ישבתי, השתהו בקולניות נער ושתי נערות סביב נקודה עלומה. הן צחקקו צחוק שכבר מזמן לא שמעתי, צחוק של טיפשות או פחד, ושוחחו עם הנער ששאל אותן, בתמיהה כועסת שמשכה את תשומת לבי, מדוע הן צוחקות. מה אתן צוחקות, שאל. שלושתם לבשו מדים. הן הביטו מטה ולא ענו, ממשיכות בלהג, והוא, שעמד על המדרכה הרחוקה מחלוני, ירד ממנה והמשיך בקו ההליכה המתוכנן, אולי נמנע מלהתקרב. לאחר כמה שניות הצטרפו גם הן אליו, מותירות את הנקודה מאחוריהן.

לבי החל לפעום בחוזקה. אולי חתול גוסס? אם כן, מדוע צחקו כך, ולמה הוא לא עזר? הרי אם אכן מדובר בחתול גוסס ודאי לא היו צוחקות, או שמא אני טועה, האם היו צוחקות לנוכח חתול גוסס? טיפסתי מעט על אדן החלון אבל לא יכולתי לראות דבר. לרדת? אם ארד לא אוכל אלא להתחייב לדבר שנמצא שם והבוקר יעבור בלי כלום והיום שפיניתי במיוחד מעבודה וסידורים וממרוץ החיים כדי שאוכל לשבת ולכתוב ייגמר ואצטרך למצוא וטרינר פנוי ודרך לקחת את החיה אליו ולהתלכלך. ומה אם אגלה שכבר לא ניתן לעשות דבר? והיצור ששם יגסוס לנגד עיניי ויהיה ברור שלא ניתן לעשות דבר למענו מלבד מה שלא אהיה מסוגלת לעשות?

ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עד שארד למטה לבדוק. לקחתי מפתחות ויצאתי אל השביל אל המדרכה אל הכביש, התקרבתי בבעתה, הרחוב נראה פרוץ, רחב מאוד וצח, בָּמה שקהל בלתי נראה מביט עליה מן החלונות מאחורי תריסים מוגפים, מזגנים, וילונות. כאילו הייתי לילדה המרחב הפך גדול ומקיף, עלום ומסקרן, מפחיד ויפה, הוא היה שקט באותו רגע, העולם, ללא קול.

קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים.
[…]

* את המשך הסיפור וסיפורים נפלאים אחרים מאת ניקול קראוס, דרור בורשטיין, נדין גודימר, נעמה צאל, שמעון אדף, מרית בן ישראל, אתגר קרת, רוברטו בולוניו, ארנה קזין  ועוד – אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה. 

להשיג בכל חנויות הספרים ובמיוחד בחנויות הפרטיות! 
וגם באתרים הבאים:
גרנטה באתר הוצאת רסלינג >>
גרנטה באתר "סיפור פשוט" >>

לפעמים מאבדים אנשים

אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים, הנה כמה מילים ממנו ועליו:

lifamim_meabdim_anashim(1)

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." [מתוך הספר]

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

> אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים וכמובן שניתן להזמין אותו כאן >>

> אשמח שתפיצו את שמעו לאוהבי קריאה שבין הקרובים לכן/ם