ליצן הצלבים

הערב (יום רביעי 6.2) אהיה בהשקה מיוחדת במינה, לכבוד ספרו של המוכתר (גלעד בן-דוד), שתלווה בהופעה של המוכתר עצמו – אמן קברט קאמפי, זמר מופלא, מלחין ומשורר. אדבר שם על:
– האופן שבו צץ הרעיון להוציא אסופה משיריו (או בעצם, על: איך קרה שאני מכירה על-פה שירים של המוכתר, כמין קונטרה לאלו של נעמי שמר ש"נדחפו" לתאי האפורים כחלק מהאינודקטרינציה הישראלית?).
– על שיר אחד שמספר על ליצן הצלבים – דמות שנעקדת על מזבח המופע כדי לתווך עצב, זהמוכתרעם וכאב לקהלה הצמא, והיא עטויה בבת צחוק מתעתעת.

– ולבסוף, על מחזור השירים "חיילים וזונות" שראיתי אותו מושר אי-אז בשנות ה-90 במועדון הרוקסן, בעוד המוכתר עטוף במעיל פרוות נמר מלאכותית, עדוי בטבעת עגולה גדולה ומאופר באקספרסיביות בין שחור ולבן. למה? כי המחזור הזה יודע לדבר במלחמה ובמכונת התשוקה המייצרת אותה, בין החיילים והזונות, באופן שאיש, כמעט, לא ניסח עדיין בעברית.

ובעיקר אקשיב. למוכתר שיופיע וישיר, ולאחרים שיקריאו מתוך השירים שנאספו לספר "אגודת נחשים".

———-
השקה – המוכתר – "אגודת נחשים" (הוצאת רסלינג)

יום ד', 5/2/19, "הנסיך", נחלת בנימין 18, 20:00.

פרטים בפייסבוק >>

~ כולם מוזמנים ~

 

 

בין ישראל וניו-יורק, כתיבה ממרחק וקירבה – הזמנה לערב על ספרות וקולנוע

יקרות ויקרים, אשמח בבואכם: יום ה', 24/1/2019, 19:00, בית-אריאלה, תל אביב
בהשתתפות: דורית רביניאן, נוח סטולמן, עדי שֹורק
מנחה: ליאת אלקיים
וידאו ארט: דנה לוי

ספריית בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל אביב – הכניסה חופשית

פרטי האירוע בפייסבוק >>

ישראלים בניו יורק כותבים ספרות וקולנוע על ההוויה הישראלית: נדבר על ניו-יורק כמרחב ספרותי רחוק-קרוב, שבמסגרתו אפשר להתייחס באופן אחר, נועז יותר, להוויה הישראלית. האם דווקא ממרחק ניתן לחוש בעוצמה ניחוחות, מקומות, אנשים, מרקמי חיים?

city grid

City grid

דורית רביניאן תשוחח על ספרה "גדר חיה", שעלילתו מתרחשת בניו-יורק. מסופר בו על יחסי אהבה הנרקמים בין ישראלית ופלסטיני בעיר הזרה, שדווקא בה יכלו להרגיש קרובים; ובכל זאת, אהבתם מסתיימת באופן טראגי. האם רק ניו-יורק יכולה להיות "תפאורה" לאהבה כזו? ואם כן – האם בעצם מדובר באהבה לא אפשרית, שאיננה יכולה להחזיק מעמד במרחב המסוכסך שאנו חיים בו, או שאולי ההרחקה הספרותית לניו-יורק מאפשרת להתקרב כאן, בעברית-ערבית בישראל?

עדי שֹורק תשוחח על ספרה "נתן", שמתרחש בין רחובותיה של ניו-יורק. שם מוצא את עצמו נתן – ישראלי מצליח שהסתבך בחובות – משוטט ברחובות העיר, בסף חוסר בית, מראיון עבודה אחד למשנהו. מסופר בו על הגירה, עוני בליבו של השפע, ומגע עם זרות. וגם על היחס שבין הישראלי ליהודי הנודד – איך דווקא במסע ספרותי לניו-יורק אפשר היה לחפש לעברית גיוון – ולערב בין חילוניות ודתיות, בין אוונגרד ותפילות עתיקות.

דורית רביניאן ועדי שֹורק, שכתבו את הספרים בעודן בתל-אביב – ידברו על ניו-יורק כמרחב ספרותי רחוק-קרוב, שבמסגרתו אפשר להתייחס באופן אחר, נועז יותר, להוויה הישראלית.

נח סטולמן, תסריטאי שהתגורר בניו-יורק 14 שנים – יספר על סדרת הטלויזיה "תמרות עשן" שאותה יצר. הסדרה, שמתרחשת ברמת הגולן, נכתבה בידי נח סטולמן בספריה בברוקלין. האם דווקא ממרחק יכול היה לחוש בעוצמה את הניחוחות, המקומות, האנשים וההוויות של הצפון הישראלי? באיזה אופן השפיעו החיים באמריקה על סדרה ישראלית? האם הכת הסהרורית שמככבת ב"תמרות עשן" היא תוצאה של עירוב בין "פה" ו"שם"?

את השיח תנחה העיתונאית והסופרת ליאת אלקיים, הכותבת את הטור "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות" (הארץ). היא תשאל מה מתווסף לקיום בין ישראל וניו-יורק מתוך הכניסות והיציאות, נדודים שמבקשים ליצור בית עשיר (אולי גם יציב יותר) מתוך שהוא מצליח להיות במגע גם עם סדקיו ופגמיו.

* השיחה תלווה בהקרנת עבודת הוידאו This Was Home של האמנית דנה לוי, ובקטעים מתוך הסדרה "תמרות עשן".

* האירוע ישודר בזמן אמת, באתר הפייסבוק של בית אריאלה

"נתן"

שמחה לספר שספרי החדש – רומן בשם "נתן", ראה אור בימים אלו בהוצאת כתר.
נתן הוא אדם מצליח שהסתבך בחובות, נקלע למצב של עוני, ומחפש עבודה בניו-יורק. הרומן מסופר מזוית זו, של אדם שכשל באמצע החיים ונהיה על סף חסר בית; איך העולם נחשף בפניו כך, איך הוא עצמו נחשף כך בעולם.
NATHAN - sipur pashut

כה אשמח שתקראו בו ותעזרו לי להפיץ את שמעו.
ראו מטה את גב הכריכה, קישור לדף הספר ועוד.

~ הספר נמצא בכל חנויות הספרים הפרטיות (הנפלאות) ובכל רשת צומת ספרים. הוא לא נמצא בסטימצקי בשל ויכוח עסקי בין כתר ובין סטימצקי ~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 "נתן" מאת עדי שֹורק >>
גב כריכה:
נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית, שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) – זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קישור לראיון ב"ספרים רבותי ספרים" עם ציפי גון-גרוס, גלצ >>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"פרוזה חד-פעמית שמצליחה לרגש ולעורר מחשבה בה-בעת" – קישור להמלצה, ציטוט ותמונה מיוחדת מאת צוות "סיפור פשוט" >>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בקרוב: ראיון רדיו בתוכנית "מה שכרוך" עם שירי לב-ארי וענת שרון (רדיו "כאן תרבות") יום ה' 1.11.2018 בשעה 12:00
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עורך הספר: עודד וולקשטיין
מספר עמודים: 182

המבקש לחם; מיצב-כתב [הזמנה]

אני שמחה להזמין למיצב-כתב בשם "המבקש לחם" שאציג כחלק מתערוכה קבוצתית בשם "המקרר 2017".
"המבקש לחם" עוסק בדרי-רחוב וקבצנים – הן מתוך תעוד בכתב של דמויות ממרחב היום-יום בתל-אביב שאותו קיימתי במהלך העשור האחרון, והן מתוך פרגמנטים שליקטתי מתוך המסורת היהודית, על הידע שנצבר בה ביחס למצבי עוני, גלות וחוסר-בית. הפרגמנטים נערמים בעגלת-קניות שעברה דפורמציה והפכה למעין רכב-כלאיים המזכיר גם ארגז ארכיב, והם מזמינים לפשפש ולקרוא בהם.
במיצב שני אלמנטים נוספים: שורות מן השירה המוסלמית העתיקה הקשורות בהענקת מקלט ומחסה. ועורב, המשקיף מן הצד על שברי המילים.
"המקרר 2017" הוא אירוע אמנות רב תחומי, בחלל תעשייתי בן 1900 מ"ר תחת פני האדמה. הוא ממוקם בחלל ששימש בשעתו בית הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב. אוצרות: איריס פשדצקי וגילי אייזנברג. 

התערוכה נפתחת ב-.28.12
שיחי גלריה:
29.12 יום ו' 12:00 – עם כלל האמנים.
5.1 יום ו' 12:00 – שיחה ביני ובין הארכיטקט זאב דרוקמן, מטעם עמותת למרחב.
את הפרטים המלאים אפשר למצוא כאן: המקרר 2017
אני מודה למגזין "גרנטה" שפרסם את "כריעה", מבחר פרגמנטים מן המיצב: כריעה  
שלכם,
עדי

ל.ח.ם: שפה, גוף ומלחמה באירופה [קריאה בעגנון]

ביום שישי ה-24/2/17 ארצה על פיסקה מיוחדת במינה מאת ש"י עגנון (מן הנובלה "עד הנה") שבה מהפכים בשורשי הלשון העברית.
ההרצאה תתקיים במוזיאון תל-אביב במסגרת הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית.
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

הנה תקציר הדברים, ואשמח להתראות

המפגש יוקדש לשאלת עירוב הגוף והכתב ביצירת ש"י עגנון, מתוך עיון בנובלה "עד הנה", המתרחשת בגרמניה בעת מלחמת-העולם הראשונה.

Otto Dix - Pragerstrasse 1920

Otto Dix – Pragerstrasse 1920

שם, על-סף שינה, בסף-שפה, שוכב המספר (סופר או חוקר יהודי) על מיטתו, ברעב וללא שינה. מתוך הרהורים קשים הוא הופך בשורשי השפה העברית ובמיוחד בשורש ל.ח.ם. הבל-פיו של גוף-רעב-סרבן לש את המילים, ובודק לכמה הסתעפויות יסתעפו. מתוך-כך מופיעים צבירי-משמעות גדושים ומרוששים, המתפרקים לקולות היצורים, לאותיות הנפרדות ומצטרפות.

משחקי המילים הסיפיים, הנכתבים באין-חומר – יקראו בידנו כרפלקסיה עמוקה על מערכיה של הספרות והשפה. אופני התקיימותם מאירים את הברית המיוחדת והמפתיעה שבין זרמי אוונגרד מודרניסטיים לבין מסורת המדרש היהודית. מתוך-כך מתחדדת הפיגורה המיתית/לשונית של היהודי באירופה – כ"סוכן שפה" הכרוי ליחס שבין תיקון ושיבוש, וכמי שנושא עימו מסורת של ערעור פורה על מצבי קיבוע טוטאליטריים ("אידאליים") של משמעות ומובן. פיגורה המשוקעת באורח חרב ונפזר (כזרע נידף) באפרטוס הספרותי של המערב.

היצירה "עד הנה", עוסקת ביחסי גרמנים ויהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשאלת עזבונות הספרות היהודית. היא מהווה קינה על שעת השפל הקיצונית של שיח-המדינה המערבי ועל אלימותו. אך דווקא בה עולה הצעה פו-אתית מיוחדת. והיא נעשית מתוך קשב פוליריתמי – הן לשוועת גוף הבן המרוטש, שנשלח כבשר למלחמה ושב הלום-קרב והן לדמעות מתפללים יהודים שנרשמו בקורפוס הספרים הגזולים.

את הקריאה ילוו מקורות מן הכתבים היהודיים העתיקים ("תלמוד בבלי", "ספר יצירה") לצד מקורות מודרניסטיים (הדאדא והתגלגלותו ליצירת ז'ורז' פרק). ציר נוסף שילווה את הדברים הוא שאלת הגוף והכתב כפי שזו עולה בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, בספרו Corpus.

ההרצאה מתקיימת במסגרת מפגשי הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית שנושאו: לחשוב את אירופה (מ) כאן ועכשיו
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

סטודנטים המעוניינים להגיע לדיון יכולים להיכנס למוזיאון ללא תשלום לאחר הרשמה מראש     באמצעות הודעת סמס: 0506866653

זיכרון בשפה של מרינה צווטאייבה

"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[…]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט – אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם". ["המסע אל הים – פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה].

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה. 225px-Tsvetaeva
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים. להמשיך לקרוא

השקה לספרו של הסופר האיראני פיאם פיילי | אני אצמח ואניב פירות, תאנים

הוצאת רסלינג (סדרת ושתי) והמגדלור נרגשים לארח ערב השקה חגיגי לרגל יציאתו לאור בעברית של ספרו של פיאם פיילי, הסופר והמשורר האיראני הגולה, המתגורר היום בתורכיה.

יום ה', 29.10.15, 20:00, "המגדלור", חנות ספרים ברחוב לבונטין 1, תל אביב

נדבר על כתיבה מתנגדת למלחמה; מיניות ושפה חריגה; סוריאליזם עכשווי; ספרות פרסית בעברית ומיתוסים יהודיים מומצאים.הורד

בהשתתפות:
אורלי נוי, מתרגמת הספר מפרסית, פעילה מזרחית ועיתונאית
ד"ר שאול סתר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
עדי שורק, סופרת ועורכת סדרת ושתי בהוצאת רסלינג
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג

שתיה, כיבוד וחברה טובה לפני ואחרי האירוע.
הכניסה חופשית. נשמח לראותכן/ם.

קישור לדף האירוע באתר המגדלור >>

אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים [קטעים מתוך הספר ב"תרבות וספרות; הארץ] >>

על מה שאבד ומה שעוד ישוב – שיחה על ש"י עגנון

ה-ז-מ-נ-ה

יום ד', 21/10, 19:00
"סיפור פשוט" – שבזי 36 נווה צדק, הכניסה חופשית
בהשתתפות: 
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג
פרופ' גלילי שחר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
הסופר שמעון אדף
הסופרת עדי שורק
עגנון נפטר בשנת 1970, אבל נדמה שעודו טבוע ומשוקע בתרבות הישראלית. בערב שנקיים על עגנון נשאל באיזו מידה עגנון עדיין רלבנטי לישראל בת-זמננו?
agnonנתהה ונגשש על הדבר היהודי-ישראלי, החמקמק, שמסרב להתמקם; מה אבד, מה לא עוד ישוב, ומה אולי יושב בקץ הימים? כמו כן, נשאל על מקומו של עגנון ביחס לתפר שבין מסורת למודרניזם. ננסה לבדוק את אופני ההתכתבות עם עגנון היום – בכתיבת ספרות ובמחקר. וכמובן – נדרוש ונדרוש בגרעין השפה של עגנון – איזו שפה הוא הוריש (מה המשמעות של ירושה כזאת, אם בכלל?), לנו, דוברי הישראלית הקשה, מהלכי הבטון המנוקב.

הערב מתקיים לכבוד התערוכה "אהובתיו של הירשל הורביץ", המוצגת ב'סיפור פשוט' עד סוף חודש אוקטובר.

גשר מעריב

[הרהור]

רגע משונה. שש בבוקר ועומדים לפוצץ את גשר מעריב. ובטלויזיה מקרינים את זה. משום מה. אנשים מתרגשים מכך עד שגם אני נדבקתי בהתרגשות. בטלויזיה הסביבה נראית כמין חורבן. אני תוהה מה מלהיב כל כך את האנשים. אולי עצם העובדה שיהיה בסביבתם פיצוץ, אך הוא לא יהיה פיגוע, או פצצה המופנית נגדם וגם לא מתוקף פצצה שהם שולחים כלפי אחרים. אפילו לא בשל תאונת דרכים כלשהי. פיצוץ מבוקר בלב העיר, כמשחק.
החרבה של מבנה, הורדשל גשר, גשר ששמו כשמו של עיתון שנדמה שפוצץ כבר לפני כמה שנים, כחלק מקריסת העיתונות בישראל, יש אומרים כי בשל בעיות הקשורות בקשר שבין הדפוס והאלקטרוניקה ונהגי הקריאה הכרוכים בשניים. ויש אומרים כי בשל התגברות או התהדקות המיליטריזם ושלטון ההון המושחת. ויש אומרים כי בשל שניהם. 

איש אחד מתחבא באחד הבניינים הסמוכים. לכן הפיצוץ נדחה. מסוק אחד או יותר מסתובב באוויר. שדרנים משדרים. אנשים דחוסים מאחורי גדרות וצופים ואחרים ישובים כמוני על הספה וצופים. השמים תכולים בטלויזיה עכשיו. מבעד לחלון אני מתקשה לראות אותם.

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

[קטע מתוך רומן מאת הסופר האמריקני תומס פינצ'ון ; תרגמה מאנגלית – עידית שורר]

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה – היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה – מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר – סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת – ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו;book_250_big ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי. להמשיך לקרוא