ערב זכרון לסופרת יהודית הנדל

חברים וחברות, מצורפת הזמנה לערב זכרון יהודית הנדל.
אדבר בו בעיקר על ספרה "המקום הריק", ומתוכו על דיני האבלות שהורישה לנו, ועל תנועה בין שתיקה לניגון.
עוד משתתפים וקוראים: מיכל בן-נפתלי, נגה אלבלך, דרור בורשטיין, חנה הורביץ, שוקי מאירוביץ, איתן ליפשיץ.
אשמח להתראות, שלכן-ם, עדי
יהודית הנדל בבית ביאליק

כתיבה במקרר

טיוטות בחלל אורבאני | מפגש כתיבה-מונחה

בתוך מקרר תת-קרקעי ענק שפג תוקפו, ואשר שימש את השוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל אביב, יערכו התנסויות כתיבה מונחה, שישאבו השראה מין המבנה הייחודי ומעבודות האמנות המוצגות בו במסגרת ה'מקרר – אמנות מתחת לאדמה'.

מתוך שהיה בחלל התת-קרקעי נבדוק מרקמים, קיר סדוק, דבש (שתשפוך מיכל נאמן) נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? מה משאריות החיים שהיו, מה ממה שמתוכנן, מה מן ההזיה על המקום, על גולמיותו, על אפשרויותיו –  נתכוון אל נזילות בין סוגי חומרים, ונשרטט במילים את מה שבין כתיבה, תמונה, תהיה.

פרט מתוך חלל המקרר התת-קרקעי של השוק הסיטונאי

פרט מתוך חלל המקרר התת-קרקעי של השוק הסיטונאי

מתוך כך נקרא מעט מתוך ולטר בנימין, אבות ישורון, מרגריט דיראס, ז'ורז' פרק.

 

 ~ ההשתתפות מהווה תמיכה בפרוייקט "המקרר" ~

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג

'טיוטות בחלל אורבאני' הנו חלק מסדנאות הכתיבה והקריאה של "סיפור פשוט"

ומתוך אירוע 'מקרר – אמנות מתחת לאדמה', של איריס פשדצקי, גילי זיידמן ועמרי בן ארצי; כחלק מ'עושים אמנות – אוהבים אמנות'

 

שני מפגשים בני כשעה וחצי. ניתן להירשם לאחד מהם או לשניהם יחד. בכל מפגש נתמקד בזויות שונות ויתקיימו תרגילים שונים.

יום ו', 29/5/15 – 12:30-11:00; 15:00-13:30

עלות : 150 ש"ח למפגש אחד

280 ש"ח לשני המפגשים

 >> הרשמה ופרטים נוספים בהדסטארט של המקרר >>

לשאלות: "סיפור פשוט", טל' 03-5107040

 

עונות בגיהינום, וריאציות לרמבו | דורית פלג

ביום חמישי הקרוב תתקיים השקה לכתב העת "גרנטה", גיליון 2 בנושא שוטטות. מצורפת כאן ההזמנה וכן קטע מאת דורית פלג. מוזמנים ומוזמנותgranta_invitation_shitut_tam_8_3_FINAL

על פי "דם רע" – "Mauvais Sang"

מאבות אבותיי הצ'כים ירשתי פנים חיוורות, חיוך מהוסס ואת התכונה שבכל המקומות ישאלו אותי למקום הולדתי. כמותם אני לובשת מותנייה רקומה בחגים. אבל אני לא מעלה את עצמי באש בכיכר העיר.

בעיר הפרזות שלהם אגרו אבות אבותיי אוצרות של פרוות צובל, חרבות מעשה אמן וממתקים מארצות רחוקות, מרשרשים בעטיפות זהב. עם בוא הברברים נשרף אוצרם בלהבה, ומה שנותר התפורר אט-אט לאבק. נשארו: סכין מכתבים מגולפת, כספת סובייטית, ברק-עיניים באפר.

מהם זכיתי: בכל האמונות התפלות ובחתירה הנוקשה, הלא נסבלת לדיוק – אהה, בכל החטאים! – זעם, צייקנות: צייקנות מפוארת! – אני שומרת זנבות סבון, נשיקות אבניות של לחם, עטיפות מתנה; הכול – הבית קורס על עצמו, הארונות גונחים, אמות הסִּיפים מתפקעות; אני מתענגת על הרעש.

בעיקר, הורישו לי את אי-היכולת להרפות את השרירים. Sempre Rictus.. בזוית הפה, הקווים נחרצים. גורלי נחרץ בהם.

הזמנה להשקת ספרו של סלמאן נאטור "הזיכרון שוחח איתי והסתלק"

שלום חברים וחברות, אני שמחה להזמינכם להשקת ספרו של סלמאן נאטור
"הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השייח' מחורץ הפנים"
בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני; סדרת ושתי ברסלינג

רישום על העטיפה: עבד עאבדי

רישום על העטיפה: עבד עאבדי

אנא ראו מטה את פרטי ההשקה וכן את גב הכריכה של הספר,

אשמח מאוד להתראות,

שלכן-ם, עדי

ה-ז-מ-נ-ה 

יום א' 22/3 19:30, תולעת ספרים במזא"ה 7 תל אביב

סלמאן נאטור איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו?

יהודה שנהב-שהרבני – מתרגם הספר מערבית הבזקים של זיכרון טראומתי

עדי שֹורק – עורכת סדרת ושתי פואטיקה של פליטוּת

 

יקראו מתוך הספר:

קובי מידן, יונית נעמן, יהודה שנהב-שהרבני

 

גב הכריכה של הספר:

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים
מאת 
סלמאן נאטור

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

 

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

 

 לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

 

הזמנה לשתי השקות: 2 אנתולוגיה ליצירה ערבית-עברית | "לשכון בתוך מילה" הרהורים וערעורים על זהות מזרחית

מוזמנות ומוזמנים, ביום שלישי בבאר שבע – השקה לאנתולוגיה "שתיים" של ספרות בערבית-עברית-עברית-ערבית צעירה ועכשווית

ביום ד', בתל אביב – השקה לאנתולוגיה "לשכון בתוך מילה" הרהורים וערעורים על זהות מזרחית

אשמח מאוד להתראות

הנה הפרטים

* בתל אביב ישתתף גם המשורר אלון בר

 

 

lishcon

2

גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג

[רשומת העתקה 2 – טקסט מאת לאה גולדברג, מסה מאת עדי שֹורק]

הספר "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג מלווה אותי המון שנים. אני מנהלת איתו שיחות ומפענחת את מסתריו או מותירה אותם להעלות בי שאלות. לאחרונה קראתי שוב את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת של הספר (אחרית הדבר נכתבה בידי גדעון טיקוצקי שגם הוסיף הערות והתקין את הספר לדפוס המחודש). שם, מצוטט קטע מתוך ריאיון שנערך עם לאה גולברג בשנת 1951 בעיתון "על המשמר".
ניתן לראות בקטע הזה סיפור קצרצר שסופר בעל פה ויש ללקטו ולכתבו, כפי שנהגו לעשות בסיפורי חסידים. הנה הוא כפי שהועתק, בשמו החדש

גלויות לכתובות רפאים

פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי-מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל-כפליים.
אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק… הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש במספרן – שלשלתי בתיבת-הדואר הקרובה.
מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן, אינני יודעת מה היה גורלן.

למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו?
אולי משום שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?

Lea Goldberg

Lea Goldberg

ב"גלויות לרוחות רפאים" מגולמת רוח משחק המייחדת את לאה גולדברג בנוף של (הפרוזה) העברית ולצידה, ובמקביל, ומתוכה – "רוחות זמן" ספרותיות והסטוריות. ניתן לסמן את "רוחות הזמן" הללו בקווי מתאר גסים כמתנועעות בין מורשת הדאדא, מלחמות העולם וגורלם של יהודי-אירופה, לבין ספרות משחקית שתפרוץ בשנות ה-60 בצרפת, נטועה בתוך מסורות קדומות שאותן היא גם פורצת (בהן, אגב, גם מסורות חצרוניות שלאה גולדברג הייתה שרויה עמן ביחסי תרגום וכתיבה).
ניתן אפילו להעז ולזהות כאן רחרוח מוקדם של הסיטואציוניסטים בפריז של שנות ה-60, כאילו חברה לאה גולדברג לגי דאבור, והם פורעים יחדיו מפות וסדרי דוורים.

ה"רחרוח" המקדים הזה, שמבשר ופורץ דרך, יכול להיות מובן (גם) מתוך דבריו של ולטר בנימין על אודות סופרים גדולים, שהרי "הסופרים הגדולים" על פי בנימין, "ללא יוצא מן הכלל, שוזרים את עלילותיהם בעולם שנוצר אחריהם".

להמשיך לקרוא

מהלך של העתקה

לפני כחודש הגעתי להשקה של הספר שירי הקודש של משה אבן עזרא. פרופסור ישראל לוין ופרופסור טובה רוזן, מורתי וידידתי, ערכו וכינסו וההדירו, והגעתי לשמוח בשמחה.

זה היה יום גדוש מאוד שלא אפשר לי להגיע אלא לסופו של האירוע, הישר לדברי החתימה והתודה של פרופסור ישראל לוין, ואולי משום כך, משום שלא הייתי עמוסה בדברי אחרים, יכולתי לשמוע אותו אומר דברים שכבר אמורים היו להיות ידועים (שהרי נכחתי בעבר בלא מעט שיעורים שעסקו בשירת ימי-הביניים) כאילו היו טריים, כמעט ראשוניים. יכול להיות שגם עייפותי תרמה למצב הריכוז המיוחד הזה.

A newsboy sketched into a 16th century songbook,

A newsboy sketched into a 16th century songbook

ואולי הדברים היו כך משום שפרופסור לוין, איש שעבר את גיל תשעים, עמד בפנים מאירות וסיפר על העת שבה הפיח חיים בכתבי יד עתיקים, ששרדו קיפולים וקריעות ושבירות. והיה מעניין לראות את האיש הזה, שכבר אינו צעיר, מספר כאילו היה זה עכשיו, על אותם ניירות קמוטים ועל האופן שבו הפיח בהם חיים באוקספורד, שם הם מאוכסנים.
ובמעמד היה מן המתח שבין קץ ושחרית.

בין השאר הזכיר פרופסור לוין כיצד משורר נהג לכתוב את שירו על נייר בחצרו של נדיב ואז להראותו לשניים מידידיו. השניים ביקשו את רשותו להעתיק את השיר ולהראותו לידידיהם. כל אחד הראה את השיר לשני ידידים נוספים, שבתורם ביקשו רשות להעתיק ולהראותו לידידים אחרים. וכך הופץ באותם הימים שיר.
יום אחד נדד אחד הידידים לעיר אחרת והביא דבר-מה חדש לעיר, סיפר פרופסור לוין  – שיר מועתק שכתב משורר דגול, כמו למשל  "ציון הלא תשאלי", אמר, ואלו חדשות גדולות אלו היו הוסיף,
ועיניו הביטו אל הקהל.
אחר כך סיפר וסיפר שוב בווריאציות, על כתבים עתיקים של שירי ימי הביניים שבהם טיפל, שמהם העתיק ושאותם ההדיר (יש לישר דף מקופל, לחבר דף שבור [דף שבור, אמר] להשלים אות מחוקה, מילה חסרה. יש לשורר, יש להשוות למקורות אחרים, יש לסמן מקומות שנותרו לא ברורים, יש לכנס – הדברים הרי כה פזורים).

לאחר שנחתם האירוע המשיכו דבריו לפעול בתוכי, וכאותם דברים שפוגשים קצה מחשבה שנותר לשוטט במצולות – משו דבריו של פרופסור לוין, לאחר זמן, את אותו קצה מחשבה שעמד לחמוק, דווקא ברגע של תובנה שקשורה הייתה בדבר-מה אחר.
*

כבר זמן מה שאני תוהה כיצד לתת ביטוי לטיולים טקסטואליים שאני עורכת. לא פרשנות מקיפה, לא תזה גדולה, אלא מעין תצלום של קריאה, של שהיה לרגע. של ביקור מחודש. מפגש.
והנה, בקראי לפני כמה ימים את אחרית הדבר של גידעון טיקוצקי ל"מכתבים מנסיעה מדומה", ובתוכה ציטוט מרתק מתוך ריאיון עם לאה גולדברג, עלה בדעתי רעיון – אעתיק את הקטע (ששבה את ליבי ונדמה היה לי ככזה שעליו לעמוד בפני עצמו) ואייחד לו רשומה.
אכתוב אותו כמו מחדש, במיקום אחר ולשם כך אחזור אל פעולת היד האוספת אות לאות ומעבירה הלאה. לא אצלם בטלפון חכם, לא אפעיל כפתורי copy-paste, אלא אלחץ על המקש המוביל לעוד מקש, אחוש בטקסט המועתק מן הדף המודפס אל הקובץ המוקלד. אהיה, באופן משונה מעט, בגובה האותיות עצמן, אהלך בנתיבן.

לידיה פלם מספרת כיצד פעלה לפני שכתבה על אודות צרור המכתבים של הוריה, כשבע מאות וחמישים מכתבים, שהיווה את התשתית לספרה "מכתבי אהבה בירושה"; היא כותבת כך: "התקדמתי לאט. פתחתי וקיפלתי את מכתביהם בזה אחר זה, נזהרת שלא לערבב ביניהם. הנחתי כל מכתב בקופסתו המקורית, לפי סדר כרונולוגי. פעלתי לאט ובזהירות, כמו בטקס תה. העתקתי בנאמנות את דבריהם במשך חודשים רבים" (עמ' 33).

דבר מה קורה בזמן שאנו מעתיקים, כבטקס תה. דבר מה שקשה לשערו במדוייק ואשר הדיוק, למעשה, זר לו, על אף שהוא מתייחד בדיוק בכך: לעקוב אחר אותיות שמישהו אחר כתב, ולהעתיקן בקפדנות. דבר-מה שניתן אולי לקרוא לו הפנמה, או הכנעה וגם, כיבוש – הפיכה לשלך במובן  מסויים, פעולה פיזית הנוגעת ברוחני ומעתיקה מן השדה האחד אל השני ולהפך (כמו אהבה?).

אעתיק אם כן במהלך החודשים הקרובים כמה קטעים מתוך טקסטים שאני קוראת או חוזרת לבקרם ואומר דבר-מה, לא באריכות [הפוסט הזה יהיה הארוך שבדברי].
מדי פעם אדווח דבר-מה מפעולת ההעתקה. כך אהיה לפרקים גם מציגה של טקסטים מועתקים (כלומר ידידה של כותביהם), וגם מעין אנתרופולוגית של פעולת ההעתקה.

Hebrew dog

Hebrew dog

ומעניין מה ניתן יהיה לגלות ממעשה ההשהיה הזה – הנעשה בעידן טכנולוגי. האם יתגלה, למשל, כי דבר-מה קורה כאשר נוצרות טעויות הדפסה, או כי כתיבה פורצת לפתע ממה שמועתק ומוסט אחרת? דברים שיהיה עליהם, כמובן, להמחק לשם שימור פעולת ההעתקה. ומה על זה שנמחק? האם יוותר מרחף, כבמעין חדר המתנה – ממתין להכתב באופן אחר או להדחק למצולות, הרחק, כאילו לא התרחש מעולם?

*

משסיים פרופסור ישראל לוין את דבריו, ניסיתי לדמיין את הזמן שבו שיר כמו "ציון הלא תשאלי" יכול היה לנדוד מיד ליד, מעיר אחת לאחרת, כמו חדשה המביאה עמה חידוש וידיעה, תחילה ליחידים, לידידים, ואז לרבים, מתיידדים.

עתה, עבור סופה של הרשומה, העתקתי אוֹת אחר אות שני בתים מתוך השיר.
הנה, אם כן, קטע משירו של יהודה הלוי שהוכנס לסדר קינות תשעה באב, לעיונכם, כראשית העתקה:

מתוך צִיּוֹן הֲלֹא תִשְאֲלִי | יהודה הלוי

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה | כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד | אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פּגְרֵי נְשָרָיִךְ?

כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט. הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְּבָר | מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִי מַמְּרוֹרָיִךְ

עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ | כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת שְׁמָרָיִךְ

צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי | מֵאָז וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ

הֵם הַשְֹמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים | עַל שֹוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ

>> רשומת ההעתקה הבאה תיוחד לאנקדוטה שסיפרה לאה גולדברג בריאיון, ונדמתה לי כסיפור >>

אֶלגיה לְאטד | עידן צבעוני

[קטע מתוך סיפור מאת עידן צבעוני; מתוך "גרנטה" גיליון 02 בנושא: שוטטות]

אני שמחה לארח בבלוג שלי קטע מתוך סיפור מאת עידן צבעוני. ובתוך כך, ליידע כי גיליון 02 של כתב העת "גרנטה" לספרות ראה אור. ראו מטה קישור לאירועים הקשורים בגיליון, ביניהם כנס הסיפור הקצר שיתקיים ביריד הספרים בירושליים השבוע ושיחה של ניר ברעם עם הסופר נד באומן שמתקיימת ב-10/2 בתל-אביב. 

לרגעים כמעט הוּתכנו זה בזה והיינו לאיש אחד. כמו פקעות יפות שעומדות להיפתח לשעות ספורות בלבד ואז להיכנע לצו הזמן. זו הייתה כנראה מעין סימביוזה שאיש מאתנו לא ביקש לעצמו, סימביוזה שעל סף העלמות, תת-עורית למחצה. מלחיצה. אבל באתה מידה לא מורגשת, אוורירית, דלילת חמצן.

גרנטה גיליון 2 - שיטוט

גרנטה גיליון 2 – שיטוט

כזו שבדיעבד מתפוגגת בקלות, הייתה כלא הייתה. ואולי רק לפרקים אפשר לספר בזה לרגעים בלבד. ואולי, מבלי משים, כך למעשה ייתכן שזה היה. את אטד הכרתי עוד מהתקופה שהיה רועה צאן בגליל. בלילות ערפל של ירח מלא היה מסתובב עם עדרו בחיפוש אחר משהו לגמרי לא ברור. לפחות לא לו. לפחות לא באותה תקופה. רק ידוע לי שהיו לו טקסים כאלה של שוטטות לרוב. למעשה, על כל צעד ושעל היה מזדמן לו טקס כזה או אחר. אז אולי בגלל זה סבא שלו נהג לכנות אותו בבוז פַסְטוּך. אבל למרות שהמילה פסטוך הוטחה בו כמו קללה צורבת הוא לא נפגע ממנה אלא המשיך בשלו, בדרכו המוזרה. המשיך בטקסיו המוזרים, עונד לראשו מִנֵי בנדנות, מגדל בקושי רב זקנקן תיש דליל. הכרתי אותו גם בתקופת הלימודים באוניברסיטה. היינו מה שנקרא חברים לספסל הלימודים. הוא היה מספר לי הכול, כמעט הכול. אבל אחר כך, בלי שום סיבה נראית לעין, ללא כל התרעה מוקדמת, התרחק, גם ממני התרחק, באותה מידה שהתרחק מחברים נוספים – וכאלה לא חסרו, שכן הוא היה מקהיל אותנו בחבורות על גג ביתו.

לאירועים הקשורים בגרנטה >>

קטע מתוך התקליט Bitches Brew של מיילס דייויס (שמלווה את הטקסט באופן פואטי ותוכני) >> 

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

[מסה על ספרי "תיירות פנים", פורסמה בתוך: כתב העת "רציף 1", 2007]

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

ad parnassus - paul klee

ad parnassus – paul klee

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. להמשיך לקרוא

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

[רשימה על על "תיירות פנים" מאת עדי שֹורק]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. להמשיך לקרוא