ארכיטקט בכיכר

[קטע מתוך סיפור]

…הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.

מפה שגליה ציירה

מפה

או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.

בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>

לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית

* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד

** המפה צויירה בידי גליה

"המרדים" או: לקראת שעמום טוטאלי בשדה הספרות העברי

קורא נאמן של הבלוג שלי, שמכנה את עצמו הארי בלפונטה כתב תגובה מעניינת בעיני לרשימת 20 הספרים שחייבים לקרוא (בעברית ובכלל). אני מארחת אותו כאן בפוסט:
ובכן, ב"גלריה" של "הארץ" נבחרו שתי רשימות של עשרה ספרי חובה. אחת של ספרות עברית ואחרת של ספרות עולם. עשרים ספרים שכל הדיוט חייב להכיר/לקרוא. איזו מונוכרומטיות, איזו בורגנות, איזו אותו-דבריות… כבר הבחירה של ספרים מספרות העולם דיברה גלויות בדבר אהבת ה"עושה נעים" והמשעמם. רומנים על גבי רומנים (חמישה מתוך עשרה! שניים מהם של טולסטוי…) של המאה ה-19. אללי. האם נותרנו בריאליזם של המאה ה-19 עד עכשיו? אני חייב לפרוט את זה כדי להאמין: אנה קרנינה, מלחמה ושלום, הר הקסמים, ג'יין אייר והתפסן בשדה השיפון (שהוא לא שייך למאה ה-19 אבל דידקטי בערך באותו האופן; גם "הר הקסמים" לא ממש שייך ובכל זאת… משתייך). מה עם כמה יצירות קדומות יותר וכמה עכשוויות, מה עם כאלו שאינן רומן, מה עם כמה כאלו שניסו לזעזע את אמות הסיפים או לפחות לאפשר לקוראים לנוע בנהר השפה באורח מרגש כלשהו, מאתגר כלשהו… איפה קפקא ווירג'יניה וולף ומרגריט דיראס? איפה ז'ורז' פרק ופוקנר וגרטרוד שטיין ותומס פינצ'ון ומרגרט אטווד וקלריס ליספקטור וסארוט ואחרות ואחרים… על מה בוזבזו חמישה ספרים (שניים מהם של טולסטוי!?). ומה עם כאלו שהם לא מערביים, מרוב שאפאחד לא כותב עליהם אני לא זוכר אותם בכלל. אלף לילה ולילה, אמיטב גוש, אמיטב גוש, אני נזכר במעורפל, איפה כל השאר?

הארי בלפונטה בצעדה למען זכויות האזרח בווישנגטון ב-1963, ביום הנאום המפורסם

הארי בלפונטה בצעדה למען זכויות האזרח בווישנגטון ב-1963, ביום הנאום המפורסם "יש לי חלום" של מרטין לות'ר קינג

לאחר שבוע הוכרזו הבחירות מתוך הספרות העברית. פיהוק גדול. מלבד אחד או שניים אף לא אחד שיש לו נגיעה מוזיקלית בשפה, שיש לו חופש תנועה. שעמום. תוגת האשכנזיות. זה הכל. ואין זה העניין העיקרי שאין שם כמעט נשיות וערביות ומזרחיות וחסידיות. מה שמשנה באמת זה שאין שם (די) עברית היברידית שמחפשת מוצא ספרותי ומחפשת ומחפשת ואינה שוקטת. או בקיצור: מה עם אנטון שמאס ורונית מטלון ויוסל בירשטיין ויהודית הנדל ואורלי קסטל בלום ולאה גולדברג ומנדלה מו"ס ועוד. ועוד. גם כאן איפה כל אלו שאפאחד לא כותב עליהם או שלא כותבים עליהם מספיק אפאחד אפאחד?
לא נורא, בעתיד לבוא, שם נמצא עוד מרובים.
בינתיים, כמאמר בלפונטה – סניורה רקדי קליפסו, רקדי רקדי, מישהו, שיעזור לי, אני מאמין, אני מאמין בג'ונגל דלייט >>

הזמנה: קריאת שירה ודברים לכבוד "יבוא גדי זהב" | אסופת שירי ערש

ביום שישי הקרוב – שמחה כפולה –  גם התכנסות לכבוד תערוכתו של צבי לחמן וגם קריאת שירה מתוך אסופת שירי ערש יפהפיה שערכה לילך לחמן.
בתערוכה: רישומים ותחריטים של צבי לחמן שמצורפים לספר.
בספר "יבוא גדי זהב" – שירי ערש שנכתבו במקור בעברית, יידיש, מרוקאית, אמהרית, עיראקית, ערבית-פלסטינית, בדווית. עירוב של פיזמונים ידועים עם שירי משוררים שלא בהכרח נחשבים כשירי ערש.
בעיני, האסופה הזו היא שיר ערש יפהפה לעברית. מוזמנות ומוזמנים להגיע להקראה ביום ו' וכמובן, לחפש את הספר בחנויות הכי מובחרות.

בין השירים יאמרו כמה דברים, בידי עודד וולקשטיין ובידיי.

יום ו 12/6/15, 12:00-14:00 "מקום לאמנות", רחוב שביל המרץ 6, קריית המלאכה, תל אביב

צבי לחמן

השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות

[בעקבות דבריו של  לואיג'י פירנדלו]

בבית אביחי הזמינו אותי להשתתף בפרוייקט שעוסק באלמנטים ספרותיים שוליים (יומנים, הערות שוליים וכו'). אני כתבתי על ציטוט קטן שחבוי בתוך מסה גדולה.

"השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות. הוא גולה לא רק מן הבמה, אלא מאישיותו-הוא. הוא חש, באי-נוחות עמומה, את הריקנות הנבצרת-מהבנה הנוצרת באשר גופו נהפך לתופעה בת-חלוף, שהוא הולך ומתנדף, שנגזלים ממנו ממשותו, חיוניותו, קולו והרעשים שהוא משמיע בדממה… המכשור הקט ישחק בצלו לפני הקהל ואילו הוא עצמו צריך להסתפק בהצגה לפני המכשור". pirandelo

תוך כדי הכנותיי להרצאה עבור סטודנטים לאמנות, שמתי לב לקטע קצרצר המצוטט בתוך המסה הידועה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין. שם, באותו הציטוט, מדבר המחזאי והסופר האיטלקי לואיג'י פירנדלו על שחקן הקולנוע. לרוב לא ניתנת לציטוט של פירנדלו תשומת לב מיוחדת בין שאר העניינים הנידונים במסה, אבל בשבילי, מאותו רגע ואילך, הוא נהפך לתגלית. פקעת זעירה שכדאי
לחלץ ולהביט בה בפני עצמה כבפרגמנט, כבשארית דחוסה.

לקריאת דברי המלאים במגזין בית אביחי >>

ערב זכרון לסופרת יהודית הנדל

חברים וחברות, מצורפת הזמנה לערב זכרון יהודית הנדל.
אדבר בו בעיקר על ספרה "המקום הריק", ומתוכו על דיני האבלות שהורישה לנו, ועל תנועה בין שתיקה לניגון.
עוד משתתפים וקוראים: מיכל בן-נפתלי, נגה אלבלך, דרור בורשטיין, חנה הורביץ, שוקי מאירוביץ, איתן ליפשיץ.
אשמח להתראות, שלכן-ם, עדי
יהודית הנדל בבית ביאליק

כתיבה במקרר

טיוטות בחלל אורבאני | מפגש כתיבה-מונחה

בתוך מקרר תת-קרקעי ענק שפג תוקפו, ואשר שימש את השוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל אביב, יערכו התנסויות כתיבה מונחה, שישאבו השראה מין המבנה הייחודי ומעבודות האמנות המוצגות בו במסגרת ה'מקרר – אמנות מתחת לאדמה'.

מתוך שהיה בחלל התת-קרקעי נבדוק מרקמים, קיר סדוק, דבש (שתשפוך מיכל נאמן) נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? מה משאריות החיים שהיו, מה ממה שמתוכנן, מה מן ההזיה על המקום, על גולמיותו, על אפשרויותיו –  נתכוון אל נזילות בין סוגי חומרים, ונשרטט במילים את מה שבין כתיבה, תמונה, תהיה.

פרט מתוך חלל המקרר התת-קרקעי של השוק הסיטונאי

פרט מתוך חלל המקרר התת-קרקעי של השוק הסיטונאי

מתוך כך נקרא מעט מתוך ולטר בנימין, אבות ישורון, מרגריט דיראס, ז'ורז' פרק.

 

 ~ ההשתתפות מהווה תמיכה בפרוייקט "המקרר" ~

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג

'טיוטות בחלל אורבאני' הנו חלק מסדנאות הכתיבה והקריאה של "סיפור פשוט"

ומתוך אירוע 'מקרר – אמנות מתחת לאדמה', של איריס פשדצקי, גילי זיידמן ועמרי בן ארצי; כחלק מ'עושים אמנות – אוהבים אמנות'

 

שני מפגשים בני כשעה וחצי. ניתן להירשם לאחד מהם או לשניהם יחד. בכל מפגש נתמקד בזויות שונות ויתקיימו תרגילים שונים.

יום ו', 29/5/15 – 12:30-11:00; 15:00-13:30

עלות : 150 ש"ח למפגש אחד

280 ש"ח לשני המפגשים

 >> הרשמה ופרטים נוספים בהדסטארט של המקרר >>

לשאלות: "סיפור פשוט", טל' 03-5107040

 

עונות בגיהינום, וריאציות לרמבו | דורית פלג

ביום חמישי הקרוב תתקיים השקה לכתב העת "גרנטה", גיליון 2 בנושא שוטטות. מצורפת כאן ההזמנה וכן קטע מאת דורית פלג. מוזמנים ומוזמנותgranta_invitation_shitut_tam_8_3_FINAL

על פי "דם רע" – "Mauvais Sang"

מאבות אבותיי הצ'כים ירשתי פנים חיוורות, חיוך מהוסס ואת התכונה שבכל המקומות ישאלו אותי למקום הולדתי. כמותם אני לובשת מותנייה רקומה בחגים. אבל אני לא מעלה את עצמי באש בכיכר העיר.

בעיר הפרזות שלהם אגרו אבות אבותיי אוצרות של פרוות צובל, חרבות מעשה אמן וממתקים מארצות רחוקות, מרשרשים בעטיפות זהב. עם בוא הברברים נשרף אוצרם בלהבה, ומה שנותר התפורר אט-אט לאבק. נשארו: סכין מכתבים מגולפת, כספת סובייטית, ברק-עיניים באפר.

מהם זכיתי: בכל האמונות התפלות ובחתירה הנוקשה, הלא נסבלת לדיוק – אהה, בכל החטאים! – זעם, צייקנות: צייקנות מפוארת! – אני שומרת זנבות סבון, נשיקות אבניות של לחם, עטיפות מתנה; הכול – הבית קורס על עצמו, הארונות גונחים, אמות הסִּיפים מתפקעות; אני מתענגת על הרעש.

בעיקר, הורישו לי את אי-היכולת להרפות את השרירים. Sempre Rictus.. בזוית הפה, הקווים נחרצים. גורלי נחרץ בהם.

הזמנה להשקת ספרו של סלמאן נאטור "הזיכרון שוחח איתי והסתלק"

שלום חברים וחברות, אני שמחה להזמינכם להשקת ספרו של סלמאן נאטור
"הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השייח' מחורץ הפנים"
בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני; סדרת ושתי ברסלינג

רישום על העטיפה: עבד עאבדי

רישום על העטיפה: עבד עאבדי

אנא ראו מטה את פרטי ההשקה וכן את גב הכריכה של הספר,

אשמח מאוד להתראות,

שלכן-ם, עדי

ה-ז-מ-נ-ה 

יום א' 22/3 19:30, תולעת ספרים במזא"ה 7 תל אביב

סלמאן נאטור איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו?

יהודה שנהב-שהרבני – מתרגם הספר מערבית הבזקים של זיכרון טראומתי

עדי שֹורק – עורכת סדרת ושתי פואטיקה של פליטוּת

 

יקראו מתוך הספר:

קובי מידן, יונית נעמן, יהודה שנהב-שהרבני

 

גב הכריכה של הספר:

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים
מאת 
סלמאן נאטור

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

 

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

 

 לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

 

הזמנה לשתי השקות: 2 אנתולוגיה ליצירה ערבית-עברית | "לשכון בתוך מילה" הרהורים וערעורים על זהות מזרחית

מוזמנות ומוזמנים, ביום שלישי בבאר שבע – השקה לאנתולוגיה "שתיים" של ספרות בערבית-עברית-עברית-ערבית צעירה ועכשווית

ביום ד', בתל אביב – השקה לאנתולוגיה "לשכון בתוך מילה" הרהורים וערעורים על זהות מזרחית

אשמח מאוד להתראות

הנה הפרטים

* בתל אביב ישתתף גם המשורר אלון בר

 

 

lishcon

2

גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג

[רשומת העתקה 2 – טקסט מאת לאה גולדברג, מסה מאת עדי שֹורק]

הספר "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג מלווה אותי המון שנים. אני מנהלת איתו שיחות ומפענחת את מסתריו או מותירה אותם להעלות בי שאלות. לאחרונה קראתי שוב את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת של הספר (אחרית הדבר נכתבה בידי גדעון טיקוצקי שגם הוסיף הערות והתקין את הספר לדפוס המחודש). שם, מצוטט קטע מתוך ריאיון שנערך עם לאה גולברג בשנת 1951 בעיתון "על המשמר".
ניתן לראות בקטע הזה סיפור קצרצר שסופר בעל פה ויש ללקטו ולכתבו, כפי שנהגו לעשות בסיפורי חסידים. הנה הוא כפי שהועתק, בשמו החדש

גלויות לכתובות רפאים

פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי-מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל-כפליים.
אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק… הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש במספרן – שלשלתי בתיבת-הדואר הקרובה.
מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן, אינני יודעת מה היה גורלן.

למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו?
אולי משום שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?

Lea Goldberg

Lea Goldberg

ב"גלויות לרוחות רפאים" מגולמת רוח משחק המייחדת את לאה גולדברג בנוף של (הפרוזה) העברית ולצידה, ובמקביל, ומתוכה – "רוחות זמן" ספרותיות והסטוריות. ניתן לסמן את "רוחות הזמן" הללו בקווי מתאר גסים כמתנועעות בין מורשת הדאדא, מלחמות העולם וגורלם של יהודי-אירופה, לבין ספרות משחקית שתפרוץ בשנות ה-60 בצרפת, נטועה בתוך מסורות קדומות שאותן היא גם פורצת (בהן, אגב, גם מסורות חצרוניות שלאה גולדברג הייתה שרויה עמן ביחסי תרגום וכתיבה).
ניתן אפילו להעז ולזהות כאן רחרוח מוקדם של הסיטואציוניסטים בפריז של שנות ה-60, כאילו חברה לאה גולדברג לגי דאבור, והם פורעים יחדיו מפות וסדרי דוורים.

ה"רחרוח" המקדים הזה, שמבשר ופורץ דרך, יכול להיות מובן (גם) מתוך דבריו של ולטר בנימין על אודות סופרים גדולים, שהרי "הסופרים הגדולים" על פי בנימין, "ללא יוצא מן הכלל, שוזרים את עלילותיהם בעולם שנוצר אחריהם".

להמשיך לקרוא