Category Archives: תגובות

נער צל

אלברטו ג'קומטי - ארבע דמויות על בסיס

אלברטו ג'קומטי – ארבע דמויות על בסיס

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ידיעות ספרים, 2013]

א.  לוּ הייתי צלם הייתי ממקמת אותו בדיוק באותו המקום, אבל מארגנת את האור סביב שייראה מלא הוד, כדי לסגנן את פארה של העליבות. לוּ הייתי צלם אחר הייתי מצלמת בשחור-לבן, לתפוס את החשש בעיניו ואת קירות הבניין החשופים. חלפתי בסמוך. באותו זמן נהגתי לטייל בשדרות ח"ן כמעט בכל יום ועברתי לידו במהירות, במדרכה הצרה, נזהרת ממכשולי בנייה – קרש, עמוד פיגום חלוד, שק חול, מסמר – ומכלבים אחרים שהעירו בכלבי את חוסר הביטחון שמתנה אותו לנבוח ולהתנפל כאילו אחז אותו שד. צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל. דבר-מה עצר אותי. להמשיך לקרוא

שינוי משמעותי במערך הכוחות

[תוכנית לפרפורמנס כנגד המתקפה האכזרית בעזה והזמנה לשתי עצרות התנגדות]

אין לי דרך, לפחות לא כרגע, ללכוד את המחשבות שמציפות אותי בשבועות הללו. המילים הופכות לעיסה. בין לבין ובמהלך האלם חברות מתקשרות. אנחנו בוכות יחד. אנחנו נואשות יחד. זה מזכיר שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני, שמגיבים לאט ומעט כמוני, ובוכים בתוך עצמם בוכים בתוך עצמם. ככה, בלי לובי בכנסת (זה עצוב, שאין לנו לובי משמעותי בכנסת). 

להמשיך לקרוא

עזה > דו"ח אמנסטי

http://www.amnesty.org/en/gaza-crisis

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שליחת אמנסטי רושמת גובה אוספת עדות

או-ב-מה

או-ב-מה, אני משחררת את שמך כמו מילת הרפיה, כמו מנטרה שמובנה זר, מרגיע ומרחיב את הלב. או-ב-מה, עכשיו, עכשיו זה הרגע לצפות, להאמין, רגע לפני ההשבעה, להאמין בכך שמאמינים בך, שנותרה עוד פיסת נאיביות בלב שמאפשרת את התקווה הגדולה שכל כך הרבה אנשים ומנהיגים ופעילות שלום מפנים כלפיך. ימים יגידו מה יהיה טיב השלטון שלך, אם תוכל לעמוד בדרישות הגדולות כל כך של העולם המערבי ואף לדאוג לפיות שאותו עולם דחק, ימים יגידו אם תהיה חזק מספיק כדי להיות עדין. להמשיך לקרוא

העלמות הפָּנים

קישורים
דיווח בווידיאו של רופא נורווגי מעזה

עדות: חיילים הרגו ופצעו עשרות מבני משפחת א-סמוני בשכונת א-זייתון

מות בנותיו של ד"ר עז אלדין אבו אל-עייש

מידע ועדויות באתר העדכונים מארגוני זכויות האדם הישראליים

עדויות של תושבי עזה ושל אנשי צוותי רפואה – באתר רופאים לזכויות אדם

עמירה הס:
עזה טבעה בים [ריאיון]

הפליטים הפלשתינאים רוצים לברוח מההפצצות, אך חרדים שישראל לא תאפשר חזרתם

משפחות שלמות נהרגו

 

  [על הזוועה בעזה]

במהלך הימים הללו נרצחו עוד מאות בני אדם. אלפים הפכו לפצועים אנושים. אלפים נוספים לחסרי בית. מחדש.

בשדה הראיה הישראלי רואים עשן מיתמר, כאילו אין אנשים שם. רייטינג נמדד ביחס לשידורי הפגזות אוויר הניתנים חינם בערוץ VOD. הכל כה וירטואלי. התקשורת הישראלית אינה נותנת הד לקולות השפויים (שאינם כה מעטים!) המתנגדים לזוועה ומציגה את הזוועה כרע הכרחי.

זה לא שהתקשורת אינה מראה את הדברים המתרחשים בעזה – היא מקרינה אל צופיה, קוראיה ומאזיניה את גבול היכולת הישראלי לראות.
מה שרואים בטלויזיה זה את ההדחקה. את פני השטח המפלצתיים שלה ההולכים ותופחים.
אנו רואים, לפיכך, פן משמעותי ממה שמתרחש בעזה, כלומר את אטימות המבט הישראלי. מלמידתו ניתן להבין לא מעט על "כיצד זה יכול לקרות". להמשיך לקרוא

עשרות אלפי פליטים מנסים להימלט מההפצצות / עמירה הס

* מאחר ולא הצלחתי למצוא את הקישור לכתבה באתר של "הארץ" אני מצטטת כאן מתוך הכתבה שאותה העתקתי. התייחסות אליה ואל יאושה נמצאת ברשומה "העלמות הפנים" לעיל *

 12/1/09 > פורסם בעיתון הארץ

"ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית. בשמונה ועשרה הם קראו לחבר אמיץ עם מכונית, ונסעו עם הילדים שני ק"מ צפונה, לדירה השכורה של הגיס בשכונת רימאל בעזה. הגיס עצמו שכר אותה לפני כשבוע, אחרי שנס עם משפחתו מביתו בקצה הצפוני של העיר, זירת הפצצות וירי. עכשיו הם 15 נפשות בדירה בת שני חדרים. בלי מים, כמובן, אבל העיקר שהפיצוצים נשמעים קצת פחות קרובים.
 
אחרי 15 ימים הם כבר לא עמדו בלחץ הטנקים שנכנסו לשייח' עג'לין, בלחץ הירי הבלתי פוסק במשך כל הלילה. הם לא יכלו לו, לפחד לישון ולפגזים שנורו מהספינות. הכרוזים שנזרקים ממסוקים וקוראים לאנשים לעזוב את בתיהם, גם הם מורטי עצבים, והכי מפחידים הם הטילים שפגעו בדירות סמוכות והרגו שכנים, בהם הצלם הרשמי של ערפאת ובני ביתו. להמשיך לקרוא

טבח במבצע

הטקסט הנוכחי אינו גמור. הוא יוצא מן המחשב כטיוטה. אני מכריחה אותו לצאת מתוך מחשבה שיש להוציא החוצה דברים מסוג זה כעת. הוא מיועד לכמה אלפי היהודים-ישראלים שחושבים בדומה לי ומוקדש לפלסטינים בעזה ומחוצה לה.

מאז שזה התחיל אני נמצאת במצב של אלם. הצורך לכתוב קשור במצב האלם הזה. כבר אינני יכולה לזעוק את הזוועה, פעם הייתי ודאי מצטרפת לחברים שלבשו לבן ולכלכו את עצמם באדום בשדה דוב. או לפחות צועקת בפה מלא מול משרד הביטחון. עכשיו רק ללכת בעיניים פעורות, סהרורית, או להיות בשקט במשמרת מחאה קטנה בשדרת בן-ציון או להיות בשקט בתהלוכה גדולה באבן גבירול. האם זה מאז שזה התחיל? מתי זה התחיל? כמה זמן זה יכול עוד להמשך? הקהות הלא נתפשת של העם שלי.
 
תל אביב יפה כמו להכעיס עכשיו. ימיה צחים. עציה ירוקים.  להמשיך לקרוא