המבקש לחם; מיצב-כתב [הזמנה]

אני שמחה להזמין למיצב-כתב בשם "המבקש לחם" שאציג כחלק מתערוכה קבוצתית בשם "המקרר 2017".

"המבקש לחם" עוסק בדרי-רחוב וקבצנים – הן מתוך תעוד בכתב של דמויות ממרחב היום-יום בתל-אביב שאותו קיימתי במהלך העשור האחרון, והן מתוך פרגמנטים שליקטתי מתוך המסורת היהודית, על הידע שנצבר בה ביחס למצבי עוני, גלות וחוסר-בית. הפרגמנטים נערמים בעגלת-קניות שעברה דפורמציה והפכה למעין רכב-כלאיים המזכיר גם ארגז ארכיב, והם מזמינים לפשפש ולקרוא בהם.

במיצב שני אלמנטים נוספים: שורות מן השירה המוסלמית העתיקה הקשורות בהענקת מקלט ומחסה. ועורב, המשקיף מן הצד על שברי המילים.

"המקרר 2017" הוא אירוע אמנות רב תחומי, בחלל תעשייתי בן 1900 מ"ר תחת פני האדמה. הוא ממוקם בחלל ששימש בשעתו בית הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב. אוצרות: איריס פשדצקי וגילי אייזנברג. 

התערוכה נפתחת ב-.28.12

שיחי גלריה:

29.12 יום ו' 12:00 – עם כלל האמנים.

5.1 יום ו' 12:00 – שיחה ביני ובין הארכיטקט זאב דרוקמן, מטעם עמותת למרחב.

את הפרטים המלאים אפשר למצוא כאן: המקרר 2017

אני מודה למגזין "גרנטה" שפרסם את "כריעה", מבחר פרגמנטים מן המיצב: כריעה  

שלכם,

עדי

גשר מעריב

[הרהור]

רגע משונה. שש בבוקר ועומדים לפוצץ את גשר מעריב. ובטלויזיה מקרינים את זה. משום מה. אנשים מתרגשים מכך עד שגם אני נדבקתי בהתרגשות. בטלויזיה הסביבה נראית כמין חורבן. אני תוהה מה מלהיב כל כך את האנשים. אולי עצם העובדה שיהיה בסביבתם פיצוץ, אך הוא לא יהיה פיגוע, או פצצה המופנית נגדם וגם לא מתוקף פצצה שהם שולחים כלפי אחרים. אפילו לא בשל תאונת דרכים כלשהי. פיצוץ מבוקר בלב העיר, כמשחק.
החרבה של מבנה, של גשר, גשר ששמו כשמו של עיתון שנדמה שפוצץ כבר לפני כמה שנים, כחלק מקריסת העיתונות בישראל, יש אומרים כי בשל בעיות הקשורות בקשר שבין הדפוס והאלקטרוניקה ונהגי הקריאה הכרוכים בשניים. ויש אומרים כי בשל התגברות או התהדקות המיליטריזם ושלטון ההון המושחת. ויש אומרים כי בשל שניהם. 

איש אחד מתחבא באחד הבניינים הסמוכים. לכן הפיצוץ נדחה. מסוק אחד או יותר מסתובב באוויר. שדרנים משדרים. אנשים דחוסים מאחורי גדרות וצופים ואחרים ישובים כמוני על הספה וצופים. השמים תכולים בטלויזיה עכשיו. מבעד לחלון אני מתקשה לראות אותם.

"המרדים" או: לקראת שעמום טוטאלי בשדה הספרות העברי

קורא נאמן של הבלוג שלי, שמכנה את עצמו הארי בלפונטה כתב תגובה מעניינת בעיני לרשימת 20 הספרים שחייבים לקרוא (בעברית ובכלל). אני מארחת אותו כאן בפוסט:
ובכן, ב"גלריה" של "הארץ" נבחרו שתי רשימות של עשרה ספרי חובה. אחת של ספרות עברית ואחרת של ספרות עולם. עשרים ספרים שכל הדיוט חייב להכיר/לקרוא. איזו מונוכרומטיות, איזו בורגנות, איזו אותו-דבריות… כבר הבחירה של ספרים מספרות העולם דיברה גלויות בדבר אהבת ה"עושה נעים" והמשעמם. רומנים על גבי רומנים (חמישה מתוך עשרה! שניים מהם של טולסטוי…) של המאה ה-19. אללי. האם נותרנו בריאליזם של המאה ה-19 עד עכשיו? אני חייב לפרוט את זה כדי להאמין: אנה קרנינה, מלחמה ושלום, הר הקסמים, ג'יין אייר והתפסן בשדה השיפון (שהוא לא שייך למאה ה-19 אבל דידקטי בערך באותו האופן; גם "הר הקסמים" לא ממש שייך ובכל זאת… משתייך). מה עם כמה יצירות קדומות יותר וכמה עכשוויות, מה עם כאלו שאינן רומן, מה עם כמה כאלו שניסו לזעזע את אמות הסיפים או לפחות לאפשר לקוראים לנוע בנהר השפה באורח מרגש כלשהו, מאתגר כלשהו… איפה קפקא ווירג'יניה וולף ומרגריט דיראס? איפה ז'ורז' פרק ופוקנר וגרטרוד שטיין ותומס פינצ'ון ומרגרט אטווד וקלריס ליספקטור וסארוט ואחרות ואחרים… על מה בוזבזו חמישה ספרים (שניים מהם של טולסטוי!?). ומה עם כאלו שהם לא מערביים, מרוב שאפאחד לא כותב עליהם אני לא זוכר אותם בכלל. אלף לילה ולילה, אמיטב גוש, אמיטב גוש, אני נזכר במעורפל, איפה כל השאר?

הארי בלפונטה בצעדה למען זכויות האזרח בווישנגטון ב-1963, ביום הנאום המפורסם "יש לי חלום" של מרטין לות'ר קינג

לאחר שבוע הוכרזו הבחירות מתוך הספרות העברית. פיהוק גדול. מלבד אחד או שניים אף לא אחד שיש לו נגיעה מוזיקלית בשפה, שיש לו חופש תנועה. שעמום. תוגת האשכנזיות. זה הכל. ואין זה העניין העיקרי שאין שם כמעט נשיות וערביות ומזרחיות וחסידיות. מה שמשנה באמת זה שאין שם (די) עברית היברידית שמחפשת מוצא ספרותי ומחפשת ומחפשת ואינה שוקטת. או בקיצור: מה עם אנטון שמאס ורונית מטלון ויוסל בירשטיין ויהודית הנדל ואורלי קסטל בלום ולאה גולדברג ומנדלה מו"ס ועוד. ועוד. גם כאן איפה כל אלו שאפאחד לא כותב עליהם או שלא כותבים עליהם מספיק אפאחד אפאחד?
לא נורא, בעתיד לבוא, שם נמצא עוד מרובים.
בינתיים, כמאמר בלפונטה – סניורה רקדי קליפסו, רקדי רקדי, מישהו, שיעזור לי, אני מאמין, אני מאמין בג'ונגל דלייט >>

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר בים סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" (8/11/15), אני מעלה מחדש רשימה שכתבתי על ספרה המופלא של זופיה רומאנוביצ'ובה "המעבר בים סוף".

מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.
——-

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

(Anne Schwalbe (2013

הרחבת גבולות הדיבור – על "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

[ספר חדש בסדרת "ושתי" | תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר – מאיה מיכאלי]

אומרים שאדם אינו נולד סתם כך, ביום זה או ביום אחר. שיש משמעות לתאריך ההולדת, למיקום הכוכבים בשמים, לעונה. האם ניתן לומר דברים דומים גם לגבי ספר?
"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס ראה אור בעברית לפני כשבועיים, בשעה של דיבור גס או למעשה, בשעה חשוכה של אין-דיבור, של פעולות אלימוּת קשות, הרות אסון. ואני תוהה, הייתכן כי יש לזה משמעות…

"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

ספרה של דיראס כותב על הנותרת – אורליה שטיינר שאיבדה אב, או אהוב, או אם. מישהו שנרצח במחנות השמדה, מישהי שמתחבאה בעליית הגג לאחר שהוריה נלקחו, מישהו שטבע במקום שבו אלימות החריבה.

אך בסופו של כל טקסט בשם "אורליה שטיינר" (יש שלושה טקסטים בשם זה בספר) מסתבר כי לא היא הדמות שאיבדה אב, אם, אהוב. מסתבר כי אורליה שטיינר היא הכותבת, נערה בת 18 שכותבת. ובכן, מי היא אורליה שטיינר הכותבת? האין גם היא, במובן מסויים, נותרת? נותרת מאחורי שובלי ההרג, אוספת כאבם של יתומים, זעמן של נשים שאיבדו, של גברים שניתלו, את השיגעון של החשיפה לזוועה?
מי היא אורליה שטיינר ומניין היא כותבת את הכאב? מהו היסוד לאמפתיה בין הנערה הכותבת לבין מישהי אחרת? מישהי אחרת שלה היא משאילה את שמה, או להפך, שממנה היא נוטלת אותו? מהו כוחה של דיראס לנוע בין הדמויות?

הדיבור של דיראס מורכב. הדיבור שלה שירי. הדיבור שלה מעורר אמפתיה וגם סלידה. היא יוצרת מארג ומחפשת את גבולות הדיבור, אבל לא מתוך הרצון להתלהם (אותו רצון שקו דק בינו ובין שליפת האגרוף) אלא מתוך הרצון להרחיב את הטבע המדבר, את רשת יכולות הכתיבה, את יכולות המיעון, אליך, אלי.
"אורליה שטיינר" ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע (ההיה זה רק רגע?) לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של הכותבת לנוכח סבלה של "האחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.
מי יתן וישמע כאן ויחלחל

שינוי משמעותי במערך הכוחות

[תוכנית לפרפורמנס כנגד המתקפה האכזרית בעזה והזמנה לשתי עצרות התנגדות]

אין לי דרך, לפחות לא כרגע, ללכוד את המחשבות שמציפות אותי בשבועות הללו. המילים הופכות לעיסה. בין לבין ובמהלך האלם חברות מתקשרות. אנחנו בוכות יחד. אנחנו נואשות יחד. זה מזכיר שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני, שמגיבים לאט ומעט כמוני, ובוכים בתוך עצמם בוכים בתוך עצמם. ככה, בלי לובי בכנסת (זה עצוב, שאין לנו לובי משמעותי בכנסת). 

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר ביום סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

[ציטוט ומחשבה עבור מפגש בנושא "חלום"; "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית]

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשווייים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך

ללא כותרת, 2010 | דגנית ברסט

זיכרון בשפה של מרינה צווטאייבה – לקראת פתיחת סדנת הכתיבה "בגוף ראשון"

לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של "בגוף ראשון" (8/11/15), העלתי מחדש רשימה שכתבתי על מילות-המוזיקה של מרינה צווטאייבה.
מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.
——-

"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[…]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט – אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם". ["המסע אל הים – פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה].

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה. 
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים.

על "פתקים"

בפתקים יש מחשבות גולמיות למדי שמעסיקות אותי מזה זמן, ולמרות שלא התפתחו לכדי מסה או מאמר הן אינן מרפות. אני מביאה אותן כך, ראשוניות, גמלוניות מעט, בגדר העלאת אפשרות, הצעה רוויית אסוציאציות, מטאפורה שמספיקה לעצמה.
הן בבחינת פתק שנרשם בחופזה, אשר שאריות בלתי מעובדות מצויות בו כעקבות או כשביל, ציון פרקטי כדי שלא לשכוח דבר-מה או שאולי דווקא מתיר את השכחה – את הסרת עולה של מחשבה, מסירה מהירה הלאה, לידיו של אחר

התינוק כאלוהים החילוני [פתק # 1]

העיניים היוצאות מן הרחם, הפה המקשקש נטול המילים, התעלומה של מוחו, של גדילתו.
באין עוד מערכת גדולה,מסורתית, המכילה את התינוק כתינוק, את האם והאב הצעירים כחלק ממנה ואת המושל בתעלומות הרחק מעל; יחדיו עם הבשלת הפסיכואנליזה המקבילה להכרזה על מות האלוהים; עם התברגנות הזוגיות והפיכתה לגרעינית יותר ויותר; עם יציאתה של האם מן הבית ועם הפיכתו של הגבר, יותר או פחות, לשותף בסוד הלידה, בטיפול בתינוק, בהחתלתו בשירה לו, בנענועו האינסופי, בהתמודדות עם בכי, עם עור חושני ורך, עם הקדושה שברגע ההרדמות, עם הזעם הקודם לה – קיבל היצור התהומי, העובר שאך הגיח אל העולם, אולי עד גיל שנתיים, את מעמד האל. כנגד מדורת הטלויזיה השטוחה (המסך השטוח אינו אלא התגשמות ליטרלית של הממד הטלויזיוני המרוחק עצמו המדמה קירבה, חובק הכל, המייצר משטח רגשי בעייתי אצל צופיו המבקשים להתחמם לאורו – ברור שיש גם אור יקרות במדיום הזה. זה לא נגד המדיום, זה נגד אופן השימוש בו) מספקות עיני התינוק נחמה של אש, דבר-מה מרצד שניתן לטבוע באינסוף אפשרויותיו, בהבטחותיו לעתיד, בסכנותיו, במלוא ההבעה לרגע, באטימות מאיימת, בַּחיוך הספק שרירותי של ראשית החיים שניתן לפרש עד בלי די (פרויד – כהן הפיכת פני התינוק ומלמוליו לטקסט מקודש שיש לפרשו). זהו חיפוש אחר אש-מדורה רבת דמיון שמשחררת את התודעה לטיוליה, שמחממת, שמרכזת סביבה. כפי שהוטל על האדם הדתי לטפח את אלוהיו במחשבתו ובמצוותיו, באמונתו, כך הוטל על החילוניות לטפח את תינוקה.
אולי, כמחשבת אימה, במקום לתת לו להינשא בידיהם גדולות, נישאים הוריו בידיו הקטנות מדי, ההופכות לתרכיז אוטופי של מחשבה.
חרדתם של ההורים הטריים – באין ידיים מקיפות של אחות גדולה, אם, סבתא, סב, רֵעה הגרה בסמוך מאוד, באין ידע זמין של הורות מעבר לידע הגרעיני שנצבר בדור הבינלבין (אולי אכתוב על כך פתק נוסף, על אמהות שנקלעו לסבך המתעתע שבין המסורתי למודרני ונדרשו לתפקד לבדן, בתוך עולם מהיר מדי, וקרסו) – מתקבעת באורח כמעט מושלם סביב ההפיכה התרבותית של התינוק לאל. הנסתר רב עתה על הידוע. אפילו הידוע אינו ידוע עוד להורים טריים – איך תינוק מתיישב, כיצד יצליח לזחול, מתי. ההידרשות לספרות הדרכה אך מגבירה את האין-ידע. זה כמו ללמוד לבשל מספר. רק הרבה יותר מעציב ומפחיד. הידרשות לחברת אדם רבה עתה אך היכולת לקבלה פחותה. קונים עוד טלוויזיה. מביטים פחות בעיניים. האלוהות התינוקית מקבלת משקל נוסף. משקל המרחק. מה שהיה צמוד לשד, רכון אל פעימות חיים מונוטוניות, הופך להיות קשוב לדרמות החילוניות של הקיום, ככל שהוא יותר אלוהי, כך הוא גם הופך לנזקק יותר, לחסר אונים, והוריו לכוהני חרדה נמוגים.
 
– אני ממזגת כאן בין המחשבה התרבותית-פילוסופית החילונית לבין הפרקטיקה החילונית של גידול ילדים. צריך לשים לב לזה. זה לא ברור שהחיבור כל כך טבעי.
– הנאמר לעיל אינו מבטא כמיהת חזרה למשפחה השבטית בהכרח ואינו חותר תחת הפסיכואנליזה.

– הנאמר לעיל שייך ל"פתקים"