ארכיון קטגוריה: סיפורים

נער צל, חנה הלבנה, פיה ואביר

אני מזמינה לקרוא כמה קטעים מתוך הספר שלי ("לפעמים מאבדים אנשים") שפורסמו בכתב העת "הפרוטוקולים" של בצלאל. כולם קשורים בנושא

indestructible object, Man Ray

ה"אלביתי", כלומר במה שהוא מפחיד בתוך הבית, או מאיים במרחב שאמור להיות בטוח.
"נער צל" מתאר מבט של אישה בהריון שצועדת בשדרות ח"ן, רואה נער פלסטיני בסוף יום עבודה ליד פיגום, וחושבת מה תעשה עם צערה לנוכח מבטו המפוחד | "חנה הלבנה" נובע ממבט של אותה אישה, נקרא לה "הדוברת", או האני הטקסטואלי שלי, שמתבוננת בחסרת בית החיה בסמוך לביתה | "פיה" מתאר משחקים של ילדה בפיות, מרגלים ושודדי ים – נסיונות רצח אכזריים של אמהות בלב ארוחת ערב ויכולת להבחין בכוכבים ו"אביר" הוא תמונה של אם המנחמת את בנה מחלום מפחיד, שהפחיד אפילו אותה עצמה.

בהזדמנות זו אזכיר שההשקה לספר שלי מתקיימת בעוד שבועיים [9/7/13, 19:00 תולעת ספרים מזא"ה], וממש אשמח להתראות בה.

הנה הקישור לטקסטים ב"פרוטוקולים" של בצלאל >>

הנה קישור להזמנה להשקה >>

לפעמים מאבדים אנשים

אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים, הנה כמה מילים ממנו ועליו:

lifamim_meabdim_anashim(1)

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." [מתוך הספר]

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

> אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים וכמובן שניתן להזמין אותו כאן >>

> אשמח שתפיצו את שמעו לאוהבי קריאה שבין הקרובים לכן/ם 

השיחה המפורקת של החיים – ריאיון שערכה איתי עינת יקיר

ברכה שהתקבלה בלב מאה שערים, הקשר בין שיר של אריאל זילבר ושטיפת רצפה, ושיתוק כתיבה בעקבות לידה.

עינת יקיר משוחחת עם הסופרת עדי שורק


[ריאיון משולב בפרוזה. פורסם בבית אביחי >>]

בוקר אחר
התנועה הרציפה של הליכתי כמעט מנעה ממני לראותם – ישובים בחול כאגודה אחת מכוסה זהב. כדי לא לאבד את הקצב הפניתי רק מבט אל האנשים המעטים שישבו קפואים, פניהם אל הים, בדים בצבע החול מכסים אותם ואת חפציהם. צווארי נמתח אחריהם, מנסַה להפריד את הקצוות. לוּ ברגמן היה עושה סרט על מפגש בין אפריקה לים התיכון זה היה נראה כך, אציל כמו לוחם נורדי, עלוב כמו שק. המשכתי קדימה, לכיוון יפו, נזכרת באגדה היפה על ארמונות החול שקמים לתחיה ועל חוקר האצות שחיפש אישה לאהוב ולא מצא ועל צילום האוויר של יפו לפני כשבעים שנה, צילום שראיתי פעם במסעדה, שנראה כמו שרטוט של חלום. להמשיך לקרוא

ילדים של היום

אני צופה בחשש כיצד בני הופך למסך, למרובע, עיניו מתמזגות עם הסיפורים המתפצלים שנכתבים והופכים לסרטי אנימציה מורכבים מדי, הוא גדל אל תוך מידע שנערם ונערם ואין דרך למיין אין אפילו דרך לטבוע. בבוקר הערתי אותו והחולצה לא עלתה כי הראש כבר אינו גמיש יותר, הוא קרע את החולצה והלך לבית הספר עם תיק גב ממוסך שניתן לראות בו הכל בנגיעת אצבע ולא נורא שהחולצה קרועה. מחר אלך לחנות לקנות את אלו עם הצווארון הרך שהומצא עבור הילדים, צווארון שמתגמש גם מול ראשים שהולכים ונפחסים ומתרבעים ומתדקקים למסכים המשוכללים ביותר.

בבוקר התעורר בני והביט בי בעיניו הסקרניות ובאף שהחלו לעלות בו נמשים והראש היה עגלגל כתמיד ונזכרתי שאני רק בפאניקה ושזה בסדר, שום דבר לא השתנה עד כדי כך.

 

[מתוך טקסט שהוקרא בערב NEW MEDIA במוסררה, 30.8.2012, בית העם, תל אביב]

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת

[סיפור קצרצר] 

מתוך תערוכת המכירה של מגזין אתגר - "לחם ושושנים"

מרחפת | מיכל אורגיל

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.

וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה


>> מתוך ספרי "לפעמים מאבדים אנשים

>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר 

חמציצים

[סיפור קצר; טיוטה]

    בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות    שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.

שני חמציצים

שני חמציצים; צלם לא ידוע

 מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים. להמשיך לקרוא

תחתונים

[סיפור קצרצר; טיוטה]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.

"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח. להמשיך לקרוא

חתול

[סיפור קצרצר]

החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.

שבלולים

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין, צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.

צילום: דליה אמוץ

צילום: דליה אמוץ

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. אספנו אותם בזהירות ושחררנו בגינה. אמנם לא מדובר באותו בית גידול, חשבתי לעצמי, אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים כרגע לעשות עבורם.

ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגולות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו והם מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכאשר שבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק בית ושבית הוא כמו שלד שלו, או מה שמסמן שלד, ואמרו שנכון, שככה זה בדרך כלל, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכאשר שבלול מת נותר הבית שלו והבית חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול, והיה לי רק ריר

4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה

[מתוך "תיירות פנים"]

———-
דֶניָה ב'
———-

אביה של חברתי, ארכיטקט, בנה את בית חלומותיו בשכונת דניה
ב'. היתה זו הגשמה מאוחרת שבמהלכה גדלו פתאום ילדיו, והוא
נותר בבית מידות משפחתי עטוף אורנים עם אשתו, עם בת
זקונים ועם קשיים כלכליים.

———-
הדר
———-

כילדה נאלצתי לרדת לפעמים לבדי אל מרכזה השוקק של שכונת
הדר ושם לקחת אוויר ולחצות את הדממה המצחינה של המנהרה
להולכי רגל, דממה שהופרה מכוס מלאת מטבעות של קבצן עיוור,
אשר טולטלה בעוצמות משתנות בהתאם לקרבתי. הוא היה לחלק מהמנהרה,
אפור מאוּבָּן, ולעתים פחדתי שיפקח עין אחת כדי לבדוק

————
וילון בחלוני

————

באחד הימים, לאחר מעבר דירה נוסף של משפחתי, הזדקקתי לווילון
שיפריד בין החוץ לבין חדרי שנראה מן הרחוב. לשם כך
הלכו עימי הורי לחנות וילונות ותיקה בהדר, בעלת מבחר דל.
לבסוף בחרתי בווילון היחיד שהוצע לילדים (או למטבח) שהיה בגוון
חום בהיר, מעוטר בפרחים קטנטנים ובסלסולים מדכדכים. בתור נחמה למורת
רוחי, ובהשראת האסופית, גייסתי את כל כוחות הדמיון לעודדני.

——————————————–
זכרון מרצפת ליד גן מניה שוֹחט-וילבּוּשֵביץ
——————————————–
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.