Category Archives: סיפורים

גשר מעריב

[הרהור]

רגע משונה. שש בבוקר ועומדים לפוצץ את גשר מעריב. ובטלויזיה מקרינים את זה. משום מה. אנשים מתרגשים מכך עד שגם אני נדבקתי בהתרגשות. בטלויזיה הסביבה נראית כמין חורבן. אני תוהה מה מלהיב כל כך את האנשים. אולי עצם העובדה שיהיה בסביבתם פיצוץ, אך הוא לא יהיה פיגוע, או פצצה המופנית נגדם וגם לא מתוקף פצצה שהם שולחים כלפי אחרים. אפילו לא בשל תאונת דרכים כלשהי. פיצוץ מבוקר בלב העיר, כמשחק.
החרבה של מבנה, הורדשל גשר, גשר ששמו כשמו של עיתון שנדמה שפוצץ כבר לפני כמה שנים, כחלק מקריסת העיתונות בישראל, יש אומרים כי בשל בעיות הקשורות בקשר שבין הדפוס והאלקטרוניקה ונהגי הקריאה הכרוכים בשניים. ויש אומרים כי בשל התגברות או התהדקות המיליטריזם ושלטון ההון המושחת. ויש אומרים כי בשל שניהם. 

איש אחד מתחבא באחד הבניינים הסמוכים. לכן הפיצוץ נדחה. מסוק אחד או יותר מסתובב באוויר. שדרנים משדרים. אנשים דחוסים מאחורי גדרות וצופים ואחרים ישובים כמוני על הספה וצופים. השמים תכולים בטלויזיה עכשיו. מבעד לחלון אני מתקשה לראות אותם.

ארכיטקט בכיכר

[קטע מתוך סיפור]

…הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.

מפה שגליה ציירה

מפה

או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.

בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>

לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית

* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד

** המפה צויירה בידי גליה

מסגר الحدّاد

פורסם באנתולוגיה הערבית-יהודית "שתיים" בעריכת תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר, הוצאת כתר 2014
[ערבית כאן למטה, אחרי העברית וגם פרטים על השקת הספר ביום א' הקרוב]

 

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה.

שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר. בין שאר מוסכים ומסגריות וסדנה למסגרות וציוד לאופנועים, שמים. ועץ. וקלונסאות וחומה שאינה מכוסה בטיח או בצבע אלא עשויה כמעט לגמרי רק מלבנים חשופות, או שנחשפו. צריף בחוץ ובפנים מרחב ענק, גבוה עם גלריה, שקירותיו גם הם חשופי לבנים ובו עובדים עכשיו שני מסגרים, במקום שאותו שכרתי פעם לצרכי עבודה.

תמי נוצני - ללא כותרת

תמי נוצני – ללא כותרת

חלק מן העיטורים והדוגמאות שהכנתי אז כתצוגה נותרו על הקירות.
למרות כל השנים שעברו.
כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, כששמע שעכשיו אני סופרת ויש לי שני ילדים והפסקתי לצבוע.
שאמר, אבל איך? אצלנו בגרוזיה מי שרוצה לכתוב עולה לכמה חודשים להרים.

רציתי לבכות, רציתי לומר, נכון, אתה מבין. אבל צחקתי.

*

 בשיעור שהעברתי נזרק הנתון ההוא על אונס, שאחת מחמש. ואמרתי שבכל פעם שאני שומעת זאת אני מפסיקה לנשום ומישהי שרה ככה בשקט בחיוך החכם שלה "מחמש יוצאת אחת" ומישהי אחרת התחילה לצחוק וחברתה אמרה, כן, בסיטואציות כאלה, מלחיצות, הרבה פעמים צוחקים.

———-

الحدّاد

عدي شوريك

كم كانت منطقية كلمات "ايلي" الحدّاد التي قالها لي في المكان الذي عدت إليه للحظة وهناك رأيت المغسلة والجدار والانبوب وزخارف تحققت منها عبر مقاربة حميمية بين مواد لا أحد يصدق أنها تتقارب بشيء.

سماء، مرآب خلف الجدار، شجرة، نعم شجرة. هل تصدقن؟ شجرة، في هذا المشهد الرمادي وساحة  وكذلك كراجات ومحددات ومشغل للبراويز وقطع للدراجات وسماء وشجرة وركائز وسور ليس مقصورا ولا مدهونا بل هو مبني من حجارة عارية أو تعرت . في الخارج براكية وفي الداخل فضاء واسع ومرتفع وبه صالة، جدرانه أيضا عارية وهناك يعمل الآن حدّادان في المكان الذي استأجرته لممارسة العمل. بعض الأعمال والنماذج التي صممتها بقيت معلقة على الجدران بالرغم من مرور السنين العديدة.

كم كان منطقيا ما تفوه به عندما علم أنني كاتبة ولي ولدان وقد توقفت عن التلوين. قال لي: ولكن كيف كان ذلك؟ عندنا في جورجيا من يريد ان يكتب يسكن لبضعة شهور على الجبال.

هممت بالبكاء. أردت أن أقول له: صحيح. أنت تعرف..لكنني ضحكت.

*

في احد دروسي ذكرت  في سياق الحديث  تلك المعلومة عن الاغتصاب؛ أن واحدة من كل خمس.. وقلت: كلما سمعت هذا القول أتوقف عن التنفس. كانت هناك امرأة انطلقت تغني بهدوء وارتسمت على شفتيها ابتسامة ذكية. "من الخمس تخرج واحدة" وضحكت امرأة اخرى وقالت صديقتها: في مثل هذه الحالات الصعبة يحدث كثيرا أن نضحك.

לאתר של פרוייקט "שתיים" >

>> ההשקה לספר מתקיימת ביום א' הקרוב, ה-11.1.2015, 20:00 / يوم الأحد الموافق 11.1.2015, 20:00
בקפה "יאפא" / في مقهى يافا / רח' יהודה מרגוזה 33, יפו / شارع يهودا مارغوزه 33، يافا

לאתר של תערוכת "לחם ושושנים" (שם מצאתי את הדימוי) >

תחנה מרכזית

[סיפור]

 

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" – גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

IMG_20120412_125858

נער צל

אלברטו ג'קומטי - ארבע דמויות על בסיס

אלברטו ג'קומטי – ארבע דמויות על בסיס

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ידיעות ספרים, 2013]

א.  לוּ הייתי צלם הייתי ממקמת אותו בדיוק באותו המקום, אבל מארגנת את האור סביב שייראה מלא הוד, כדי לסגנן את פארה של העליבות. לוּ הייתי צלם אחר הייתי מצלמת בשחור-לבן, לתפוס את החשש בעיניו ואת קירות הבניין החשופים. חלפתי בסמוך. באותו זמן נהגתי לטייל בשדרות ח"ן כמעט בכל יום ועברתי לידו במהירות, במדרכה הצרה, נזהרת ממכשולי בנייה – קרש, עמוד פיגום חלוד, שק חול, מסמר – ומכלבים אחרים שהעירו בכלבי את חוסר הביטחון שמתנה אותו לנבוח ולהתנפל כאילו אחז אותו שד. צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל. דבר-מה עצר אותי. להמשיך לקרוא

חֶסֶר

[סיפור]
תחילת הסיפור "חסר" שראה אור בכתב העת "גרנטה" 01 | גבוליות |  אביב 2014

—- —- —-
לוּ היה צבע לאשמה הייתי בוחרת בסגול-חוּם, צבע שיש בו יופי אבל יכול להיות גם אפלה והוא קשור בגוף, כלומר יכול להיות לפעמים וריד, או סרעפת. הייתי בוחרת מונחים צמודים מכוח המטונימיה או המיקום שהתלבשו אחד על השני, בלתי קשורים, בוחרת מישהי שלא יכולה לזרוק כלום מן הבית כי אם זורקים מרגישים שמשהו חשוב מדי הלך, שהכול נאסף ונזרק ואין ממד לחסר.
—- —- —-סגול-חום
התיישבתי מוקדם למדי, לצדי כוס מים ותפוח, שני הטלפונים מושתקים, ופתחתי את המחשב בנחישות, מתוך ההבטחה שאצליח להתרכז מבלי להכין  פעם אחר פעם תה או להיזכר במשימה שיש לעשותה מחר ואסור להניח לה להישכח בינתיים. אלא שמתחת לחלון, מול הכורסה שעליה ישבתי, השתהו בקולניות נער ושתי נערות סביב נקודה עלומה. הן צחקקו צחוק שכבר מזמן לא שמעתי, צחוק של טיפשות או פחד, ושוחחו עם הנער ששאל אותן, בתמיהה כועסת שמשכה את תשומת לבי, מדוע הן צוחקות. מה אתן צוחקות, שאל. שלושתם לבשו מדים. הן הביטו מטה ולא ענו, ממשיכות בלהג, והוא, שעמד על המדרכה הרחוקה מחלוני, ירד ממנה והמשיך בקו ההליכה המתוכנן, אולי נמנע מלהתקרב. לאחר כמה שניות הצטרפו גם הן אליו, מותירות את הנקודה מאחוריהן.

לבי החל לפעום בחוזקה. אולי חתול גוסס? אם כן, מדוע צחקו כך, ולמה הוא לא עזר? הרי אם אכן מדובר בחתול גוסס ודאי לא היו צוחקות, או שמא אני טועה, האם היו צוחקות לנוכח חתול גוסס? טיפסתי מעט על אדן החלון אבל לא יכולתי לראות דבר. לרדת? אם ארד לא אוכל אלא להתחייב לדבר שנמצא שם והבוקר יעבור בלי כלום והיום שפיניתי במיוחד מעבודה וסידורים וממרוץ החיים כדי שאוכל לשבת ולכתוב ייגמר ואצטרך למצוא וטרינר פנוי ודרך לקחת את החיה אליו ולהתלכלך. ומה אם אגלה שכבר לא ניתן לעשות דבר? והיצור ששם יגסוס לנגד עיניי ויהיה ברור שלא ניתן לעשות דבר למענו מלבד מה שלא אהיה מסוגלת לעשות?

ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עד שארד למטה לבדוק. לקחתי מפתחות ויצאתי אל השביל אל המדרכה אל הכביש, התקרבתי בבעתה, הרחוב נראה פרוץ, רחב מאוד וצח, בָּמה שקהל בלתי נראה מביט עליה מן החלונות מאחורי תריסים מוגפים, מזגנים, וילונות. כאילו הייתי לילדה המרחב הפך גדול ומקיף, עלום ומסקרן, מפחיד ויפה, הוא היה שקט באותו רגע, העולם, ללא קול.

קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים.
[…]

* את המשך הסיפור וסיפורים נפלאים אחרים מאת ניקול קראוס, דרור בורשטיין, נדין גודימר, נעמה צאל, שמעון אדף, מרית בן ישראל, אתגר קרת, רוברטו בולוניו, ארנה קזין  ועוד – אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה. 

להשיג בכל חנויות הספרים ובמיוחד בחנויות הפרטיות! 
וגם באתרים הבאים:
גרנטה באתר הוצאת רסלינג >>
גרנטה באתר "סיפור פשוט" >>

רעש

[קטע מתוך "אלף בית אישה", מתוך הספר "תיירות פנים"]

elvin.jones

אלווין ג'ונס

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת – הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' – האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.


לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

"אצלכם זה בוכה?" אסוּפת פרוזה דיגיטלית בנושא אמהוּת

אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באסופה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באסופה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל  ואנוכי.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני מצבים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות צמודים כל כך, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה.mother-and-daughter-2j0mktr

התמונה השלישית מתארת סיטואציה בין אם לבנה בן השמונה, ולהתרחשות ביניהם שעה שהאם עומדת על כך שתלווה את בנה לכיתה ותביט במחברותיו.
שלוש התמונות קשורות בסרטי ילדוּת ואמהוּת, והמעקב אחריהם בזעיר אנפין כאן, היה לי מסע מורכב ועשיר.

אני מזמינה מאוד להכנס ולהתרשם מן האנתולוגיה ולקנות אותה במחיר הסמלי של 12 ש"ח.
זו השתתפות ראשונה שלי בפרסום דרך הוצאת ספרים דיגיטלית, וזו בהחלט חוויה מעניינת שמעוררת השראה לקראת הבאות בענף הספרים. אשמח שתשתפו אותי בחוויית הקריאה של האסופה,
שלכן-ם, עדי

קישור לדף האסוּפה באתר בוקסילה >>

קטע מתוך הסיפור "קשור בסרט"
"גינה. בגינה עצים גדולים, ותיקים, שנשים כבר סיפרו עליהם סיפורי בדידות בעברית. בגינה ספסל, אחד מיני רבים, שעכשיו יושבת עליו אישה. במרכז, כלומר באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. […] שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. […] הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. […] הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"

>> סיפורים נוספים שקשורים באמהוּת: "מיטה", "גליה קמה משנתה ומיד נעמדת"

כיכר יצחק רבין

[קטע מתוך "תיירות פנים" עם הערה מאוחרת שתווספה אליו; פורסם החודש באסופה "מחזור 95", לקראת יום השנה למות יצחק רבין]

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי להמשיך לקרוא

מיטה

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים" ]

אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.

אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.

לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.

אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.

בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.

די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.

>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>

* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005