ארכיון קטגוריה: מרצפות

הזמנה להרצאה: תלמוד בבלי והאובססיה לטקסט

חברות וחברים יקרים, מי מכם שמזדמן לאוניברסיטת תל-אביב ביום ג' הקרוב, מוזמנות.ים מאוד להרצאה שאתן במסגרת סמינר החוג לספרות לצדו של ד"ר אייל דותן שידבר על מחקרו העוסק באובססיה.

29.5.2022, בניין גילמן, חדר 455, 16:30-17:45 (התכנסות החל מ16:00)

אובססיה לטקסט והתנגדות לאובססיית נקם בתלמוד הבבלי

בהרצאה אדבר על מעגליותה של האלימות כמין מבצר: מבנה חסום ויציב, שקשה לפרוץ. בזאת דומים מעגלי דם למבנה הנפש של האובססיבי שאותו משווה לאקאן למערך ביצורים מקובע.
כך גם מתארים את הדברים, בדרכם, ש"י עגנון – על מלחמות העולם הקשורות בקבעון ("עד הנה"), פול ויריליו – על הופעת המקלטים בערי אירופה ("ארכיאולוגיה של בונקר") וז'ורז' פרק – על מלחמת כל וכל בפריז ("הנעלם"). הלן סיקסו מדברת על העיר, העיר הראויה לכתיבה, כעיר שתמיד כבר מצטטת עיר מיתית אחרת. אך איזו עיר נוכל למצוא כציטוט חבוי בתל אביב?

לנוכח המבנה המבוצר של האלימות מציעה עיר המקלט, כמין פרמקון (חיסון), מעין מבצר משלה; מבצר הפרשנות והאגדה המפגין אובססיה לטקסט. אלא שהאובססיה התלמודית לא נועדה להשתית הגנה מקובעת-מקבעת, אלא דווקא הגנה הנכונה לפרצות, למעברים גמישים, לפירור המובן-מאליו.

ככל שאנו מִתְרגלים להוראות הקריאה התלמודית בסוגיית ערי המקלט, כך אנו מְתַרגלים פירוז: ויתור על פתרונות של כוח. במקומם מוצע מרחב דיון שוקק, כמין שוק, אך גם מבלבל, חמקמק, אגדי. זהו מרחב שמאפשר לחוות את אבדן המשמעות היציבה כאפשרות שלישית: לא ניצחון או תבוסה, לא רעים וטובים, לא אשמים או חפים אלא מצב ביניים. מצב שמזמן הרהור, לימוד ויצירה אנושית – שאינו בא אלא להציל חיים. אין זו התמודדות קלה… שכן יש בה הכרה בשותפות ממשית או פוטנציאלית בהרג, היא חידתית ונוגעת בשרירותי ובלא נודע, ויש בה משום גלות.

בהרצאה אגע ביחס המיוחד שיש בתלמוד לטקסט: בגג שמצוי במילה שגגה, באפשרות הקירבה בין עיר ויער, בסולמות לשוניים ששלביהם מחוררים בידי תולעת (ספרים). אלו נוגעים בקשרי-דם חליפיים הנוצרים בין אנשי רוח ובין תושבי עיר המקלט; קשרים שבאים להרחיב את השייכות השבטית ולהרפות מיחסי קירבות דם מהודקים יתר על המידה. אלו נוצרים בין הרוצחות והרוצחים בשוגג ובין תלמידי (תלמידות?) חכמים שמלווים בדרך, מורה שגולה עם תלמיד.ת.ו, כהן שחייו ומותו הופכים לגורליים, ואמהות הכהנים, שמלמדות את מלאכת הפרשנות והאגדה.

מתוך כל אלו תבורר תפישת הטקסט כמרחב – לא רק כפרקטיקה של הגלות היהודית לאורך הדורות – אלא גם כפרקטיקה של התיישבות, המכילה פנים גולים שמטרתם מניעת אלימות, עיבוד האלימות והצעה פוליטית בהקשרה.

מוקדש לאוקראינים שמאבדים את בתיהם והופכים פליטים ונרצחים; לכל הרוסים שמתנגדים באומץ מתוך סכנת החיים ולעמים שעוזרים סביב. היא מהווה מרצפת # 174 בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".
אני מודה לאמנית שרון פוליאקין על שהכירה לי את ספרו של פולר, שאותו ציטטה בסדרת "הנביאים פינת שבטי ישראל".

Thomas Fuller – Pisga-Sight of Palesteine
1650- פרט מתוך הספר

אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, פברואר 2022, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

"אדריכלות של שגגה", עדי שורק. עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב.

… בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה….

לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>


תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות". 

"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>

עיר מקלט, כסוּת אֵם – שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ

[שיחה מקוונת עם אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – הזמנה]

מצפה בסקרנות לשיחה הזו, שתתקיים בין עורכות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג וביני. מוזמנות.ים בחום להצטרף אלינו. הנה ההזמנה:

שמחות להזמין לשיחה השביעית של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – עיר מקלט, כּסוּת אם, שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ – עם הסופרת והמסאית עדי שורק, שבת 15.1 בשעה 18:30 (אנגליה) 20:30 (ישראל)

נשוחח עם עדי על הפרויקט 'עיר מקלט 936 מרצפות', על שגגה וערעור, אמהות כהנים, בניה ואריגה, חיבורים וסדקים ונהלך בין מקלטים בדימוי וטקסט

תודה רבה לכל אלו שנרשמו, זום וטקסטים ישלחו בהמשך
מוזמנות ומוזמנים להירשם – קליק
נשמח מאד להתראות

ענת, מירב ותמר

אפשר להרשם כאן ולקבל את הקישור לזום >>

בהזדמנות הזו, כדאי להכיר את הפרוייקט המיוחד של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – לחשוב את השפה העברית ביחס אחר לגבולות ישראל, בתנועה מיוחדת בין שייכות וזרות. ומתוך כך, לחשוב על היחס לשפה בכלל. כך כותבות מירב הורושובסקי, ענת מסינג-מרכוס ותמר פלדברג, שמתגוררות באנגליה ויוצרות מרחב הזמנה מעניין:

אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג

פרויקט־ההזמנה לשיחה

עם השפה; פרויקט־הקריאה מעבר לשפת האם / שפת האב.

בתעתיק לעברית, אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג היא תנועה מתמדת של תרגום. 

אחרוּת בתוך השפה היא לב ומקור פרויקט־ההזמנה.

חפור: מרצפת 2/10, ועוד ידיעה על כתב העת גרנטה

שמחה ליידע על פרסומה של מרצפת שניה מתוך "עיר מקלט, 10 מרצפות", ב"גרנטה".

את הרשימה המלאה אפשר לקרוא כאן >>

בנוסף, יש כאן בהמשך ידיעה על "גרנטה, העשור הבא".

מתוך "חפור: מרצפת 2/10"

"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.


יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית?

אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?" להמשך הרשימה >>

ידיעה נוספת:  גרנטה העשור הבא >> פרוייקט גיוס המונים של כתב העת "גרנטה" לקראת השנה הבאה ולשם הדפסתם של ארבעה גיליונות חדשים. 

כתב העת גרנטה, בעריכתה של מירה רשתי, מעניק במה יציבה, מחדשת ומכבדת ליצירות מסה, שירה ופרוזה של מיטב הכותבות והכותבים היום בעברית ומתייחד במקום שהוא מעניק גם לאמנות פלסטית, לצד ובתוך המרחב הספרותי. השילוב המיוחד בין המהדורה המודפסת למהדורה המקוונת היפהפיה הופך את גרנטה למרחב משמעותי ומעניין ביותר, וכך גם הקשר שנוצר בין יצירות שמתפרסמות בעברית, לבין מאגר גרנטה העולמי באנגלית ובשפות אחרות. ממליצה מאוד להכנס לדף הפרוייקט ולתמוך. אפשר לעשות מנוי ל-2 גיליונות, לבחור מגיליונות קודמים ועוד אפשרויות תמיכה מגוונות. 

מפלט: מרצפת 1/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, אוקטובר 2021, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג

… ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

עיר מקלט, 9 מרצפות

מיצב-כתב, "תערוכת המקרר", יוני 2019 תל אביב
אוצרוּת: איריס פשדצקי

טקסט אוצרות 
~English and Arabic after the Hebrew~

9 מרצפות טקסטואליות התלויות במכסים של ארגז ארכיב, מהדהדות יומן-מקום שנכתב בידי האמנית בכיכר התרבות (כיכר הבימה) בתל-אביב. הן מתמודדות עם תהום המקלט העצום החפור תחת הכיכר, ועם כיסוייו: דלתות סתרים מרוצפות, הנפתחות בעת מלחמה ומובילות אליו. המבנה הגרפי נקשר במרצפות המחפות על המקלט בכיכר הבימה ובדפי תלמוד העוסקים בערי מקלט.

עדי שֹורק (1970) היא סופרת המתגוררת בתל-אביב. לצד כתיבתה הספרותית היא חוקרת את נושא עיר-המקלט בתלמוד ובספרות.

תודות: על עיצוב ופרשנות גרפית, לרועי רגב. על שיחות מתמשכות וקטועות: לשרון אס, עידן צבעוני, גלילי שחר, נועה צדקה, רלי דה פריס, מרסלה סולק, לילך לחמן, אורי רוט-לוי, איריס פשדצקי, חגי לינק, אסתר אורנר, זהייה קונדוס, דורי מנור, שבא סלהוב, ורה קורמן, עינת יקיר, שרון פוליאקין, אסנת צוקרמן-רכטר, גלעד שרביט.  

להזמנת חוברת חתומה וממוספרת של "עיר מקלט, 9 מרצפות" צרו קשר >>
עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב / 15 עמודי כרומו מודפסים בגודל A4 / כריכת נייר חום.
החוברת כוללת חומרים ממיצב-הכתב: כל דפי הטקסט ודימויים נבחרים.  

Adi Sorek

City of refuge: 9 tiles

[Writing installation, fragment from work in process]

9 textual tiles hanging on the lids of an archival crate, the echo the diary of a place written by the artist at the “Culture Square” (Habimah Square) in Tel Aviv. They deal with the vast abyss of a shelter dug under the square, and also with its cover: hidden, paved doors that open during a war and lead to it. The graphic structure related to the covering tiles on the shelter in Habima Square and on Talmudic pages dealing with cities of refuge.

Adi Sorek (1970) is a writer who lives in Tel Aviv. In addition to her literary writing, she studies the subject of “Refuge City” in the context of the Talmud and literature.

Acknowledgments: For graphic design and interpretation, to Roi Regev. On the ongoing and intermittent conversations: Sharon Hass, Idan Zivoni, Galili Shahar, Noa Sadka, Reli de Vries, Marcela Sulak, Lilach Lachman, Shva Salhuv, Zahiye Kundos‏, Ori Rotlevy, Iris Pshedezki, Hagai Link, Vera Korman, Einat Yakir, Sharon Poliakine, Osnat Zuckerman-Rechter, Shimon Adaf, Naama Tzal, Reuma Shechner, Oded Mande-Levi, Oded wolkstein, Dori Manor, Mira Rashti, Avital Barak.

عدي شورك

ملجأ : 9 بلاطات

(منشأة – مخطوطة، تصبغ لوني من عمل قيد الإنشاء)

9 بلاطات نصية معلقة بأغطية صندوق أرشيفي، تناجي مذكرات -مكان كتبته الفنانة في ساحة الثقافة (ميدان هابيما) في تل أبيب. هي تواجه  هاوية المأوى الشاسعة المحفورة تحت الساحة ، ومع غطاءها: أبواب مخفية مبلطة، تفتح أثناء الحرب وتؤدي إليها. تم ربط الهيكل الجرافيكي ببلاط التغطية على الملجأ في ساحة هابيما والصفحات التلمودية التي تتناول مدن الملجأ.

عدي شورك (1970) هي كاتبة تسكن في تل أبيب. إلى جانب كتابتها الأدبية هي تبحث موضوع مدينة الملجأ في التلمود والأدب.

شكر وتقدير: على التصميم  والتفسير الجرافيكي، لروعي ريجيف. حول المحادثات المستمرة والمتقطعة: شارون أس ، عيدان تسفعوني ، جليلي شاحر ، نوعا تسادكا ، ريلي دي فريس ، مارسيلا سولك ، ليلاخ لاحمان ، أوري روث ليفي ، إيريس فاشديتصكي ، حاجاي لينك ، إستر أورنر، زهية قندس، دوري مانور، شفا سلهوب، فيرا كورمان ، عينات ياكير ، شارون بولياكين ، أوسنات تسوكرمان – ريختر.