ארכיון קטגוריה: מסות

"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

[פורסם במאזניים, עורכת: מיכל חרותי, תשרי תשפ"ב]

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן… לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

להמשיך לקרוא

מפלט: מרצפת 1/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, אוקטובר 2021, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג

… ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, יוני 2021]

דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

להמשיך לקרוא

ספרות והזרה

מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

A Place beyond Belief in Pristina, Kosovo, Nathan Coley
להמשיך לקרוא

השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות

[בעקבות דבריו של  לואיג'י פירנדלו]

בבית אביחי הזמינו אותי להשתתף בפרוייקט שעוסק באלמנטים ספרותיים שוליים (יומנים, הערות שוליים וכו'). אני כתבתי על ציטוט קטן שחבוי בתוך מסה גדולה.

"השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות. הוא גולה לא רק מן הבמה, אלא מאישיותו-הוא. הוא חש, באי-נוחות עמומה, את הריקנות הנבצרת-מהבנה הנוצרת באשר גופו נהפך לתופעה בת-חלוף, שהוא הולך ומתנדף, שנגזלים ממנו ממשותו, חיוניותו, קולו והרעשים שהוא משמיע בדממה… המכשור הקט ישחק בצלו לפני הקהל ואילו הוא עצמו צריך להסתפק בהצגה לפני המכשור". pirandelo

תוך כדי הכנותיי להרצאה עבור סטודנטים לאמנות, שמתי לב לקטע קצרצר המצוטט בתוך המסה הידועה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין. שם, באותו הציטוט, מדבר המחזאי והסופר האיטלקי לואיג'י פירנדלו על שחקן הקולנוע. לרוב לא ניתנת לציטוט של פירנדלו תשומת לב מיוחדת בין שאר העניינים הנידונים במסה, אבל בשבילי, מאותו רגע ואילך, הוא נהפך לתגלית. פקעת זעירה שכדאי
לחלץ ולהביט בה בפני עצמה כבפרגמנט, כבשארית דחוסה.

לקריאת דברי המלאים במגזין בית אביחי >>

גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג

[רשומת העתקה 2 – טקסט מאת לאה גולדברג, מסה מאת עדי שֹורק]

הספר "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג מלווה אותי המון שנים. אני מנהלת איתו שיחות ומפענחת את מסתריו או מותירה אותם להעלות בי שאלות. לאחרונה קראתי שוב את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת של הספר (אחרית הדבר נכתבה בידי גדעון טיקוצקי שגם הוסיף הערות והתקין את הספר לדפוס המחודש). שם, מצוטט קטע מתוך ריאיון שנערך עם לאה גולברג בשנת 1951 בעיתון "על המשמר".
ניתן לראות בקטע הזה סיפור קצרצר שסופר בעל פה ויש ללקטו ולכתבו, כפי שנהגו לעשות בסיפורי חסידים. הנה הוא כפי שהועתק, בשמו החדש

גלויות לכתובות רפאים

פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי-מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל-כפליים.
אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק… הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש במספרן – שלשלתי בתיבת-הדואר הקרובה.
מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן, אינני יודעת מה היה גורלן.

למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו?
אולי משום שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?

Lea Goldberg

Lea Goldberg

ב"גלויות לרוחות רפאים" מגולמת רוח משחק המייחדת את לאה גולדברג בנוף של (הפרוזה) העברית ולצידה, ובמקביל, ומתוכה – "רוחות זמן" ספרותיות והסטוריות. ניתן לסמן את "רוחות הזמן" הללו בקווי מתאר גסים כמתנועעות בין מורשת הדאדא, מלחמות העולם וגורלם של יהודי-אירופה, לבין ספרות משחקית שתפרוץ בשנות ה-60 בצרפת, נטועה בתוך מסורות קדומות שאותן היא גם פורצת (בהן, אגב, גם מסורות חצרוניות שלאה גולדברג הייתה שרויה עמן ביחסי תרגום וכתיבה).
ניתן אפילו להעז ולזהות כאן רחרוח מוקדם של הסיטואציוניסטים בפריז של שנות ה-60, כאילו חברה לאה גולדברג לגי דאבור, והם פורעים יחדיו מפות וסדרי דוורים.

ה"רחרוח" המקדים הזה, שמבשר ופורץ דרך, יכול להיות מובן (גם) מתוך דבריו של ולטר בנימין על אודות סופרים גדולים, שהרי "הסופרים הגדולים" על פי בנימין, "ללא יוצא מן הכלל, שוזרים את עלילותיהם בעולם שנוצר אחריהם".

להמשיך לקרוא

מהלך של העתקה

לפני כחודש הגעתי להשקה של הספר שירי הקודש של משה אבן עזרא. פרופסור ישראל לוין ופרופסור טובה רוזן, מורתי וידידתי, ערכו וכינסו וההדירו, והגעתי לשמוח בשמחה.

זה היה יום גדוש מאוד שלא אפשר לי להגיע אלא לסופו של האירוע, הישר לדברי החתימה והתודה של פרופסור ישראל לוין, ואולי משום כך, משום שלא הייתי עמוסה בדברי אחרים, יכולתי לשמוע אותו אומר דברים שכבר אמורים היו להיות ידועים (שהרי נכחתי בעבר בלא מעט שיעורים שעסקו בשירת ימי-הביניים) כאילו היו טריים, כמעט ראשוניים. יכול להיות שגם עייפותי תרמה למצב הריכוז המיוחד הזה.

A newsboy sketched into a 16th century songbook,

A newsboy sketched into a 16th century songbook

ואולי הדברים היו כך משום שפרופסור לוין, איש שעבר את גיל תשעים, עמד בפנים מאירות וסיפר על העת שבה הפיח חיים בכתבי יד עתיקים, ששרדו קיפולים וקריעות ושבירות. והיה מעניין לראות את האיש הזה, שכבר אינו צעיר, מספר כאילו היה זה עכשיו, על אותם ניירות קמוטים ועל האופן שבו הפיח בהם חיים באוקספורד, שם הם מאוכסנים.
ובמעמד היה מן המתח שבין קץ ושחרית.

בין השאר הזכיר פרופסור לוין כיצד משורר נהג לכתוב את שירו על נייר בחצרו של נדיב ואז להראותו לשניים מידידיו. השניים ביקשו את רשותו להעתיק את השיר ולהראותו לידידיהם. כל אחד הראה את השיר לשני ידידים נוספים, שבתורם ביקשו רשות להעתיק ולהראותו לידידים אחרים. וכך הופץ באותם הימים שיר.
יום אחד נדד אחד הידידים לעיר אחרת והביא דבר-מה חדש לעיר, סיפר פרופסור לוין  – שיר מועתק שכתב משורר דגול, כמו למשל  "ציון הלא תשאלי", אמר, ואלו חדשות גדולות אלו היו הוסיף,
ועיניו הביטו אל הקהל.
אחר כך סיפר וסיפר שוב בווריאציות, על כתבים עתיקים של שירי ימי הביניים שבהם טיפל, שמהם העתיק ושאותם ההדיר (יש לישר דף מקופל, לחבר דף שבור [דף שבור, אמר] להשלים אות מחוקה, מילה חסרה. יש לשורר, יש להשוות למקורות אחרים, יש לסמן מקומות שנותרו לא ברורים, יש לכנס – הדברים הרי כה פזורים).

לאחר שנחתם האירוע המשיכו דבריו לפעול בתוכי, וכאותם דברים שפוגשים קצה מחשבה שנותר לשוטט במצולות – משו דבריו של פרופסור לוין, לאחר זמן, את אותו קצה מחשבה שעמד לחמוק, דווקא ברגע של תובנה שקשורה הייתה בדבר-מה אחר.
*

כבר זמן מה שאני תוהה כיצד לתת ביטוי לטיולים טקסטואליים שאני עורכת. לא פרשנות מקיפה, לא תזה גדולה, אלא מעין תצלום של קריאה, של שהיה לרגע. של ביקור מחודש. מפגש.
והנה, בקראי לפני כמה ימים את אחרית הדבר של גידעון טיקוצקי ל"מכתבים מנסיעה מדומה", ובתוכה ציטוט מרתק מתוך ריאיון עם לאה גולדברג, עלה בדעתי רעיון – אעתיק את הקטע (ששבה את ליבי ונדמה היה לי ככזה שעליו לעמוד בפני עצמו) ואייחד לו רשומה.
אכתוב אותו כמו מחדש, במיקום אחר ולשם כך אחזור אל פעולת היד האוספת אות לאות ומעבירה הלאה. לא אצלם בטלפון חכם, לא אפעיל כפתורי copy-paste, אלא אלחץ על המקש המוביל לעוד מקש, אחוש בטקסט המועתק מן הדף המודפס אל הקובץ המוקלד. אהיה, באופן משונה מעט, בגובה האותיות עצמן, אהלך בנתיבן.

לידיה פלם מספרת כיצד פעלה לפני שכתבה על אודות צרור המכתבים של הוריה, כשבע מאות וחמישים מכתבים, שהיווה את התשתית לספרה "מכתבי אהבה בירושה"; היא כותבת כך: "התקדמתי לאט. פתחתי וקיפלתי את מכתביהם בזה אחר זה, נזהרת שלא לערבב ביניהם. הנחתי כל מכתב בקופסתו המקורית, לפי סדר כרונולוגי. פעלתי לאט ובזהירות, כמו בטקס תה. העתקתי בנאמנות את דבריהם במשך חודשים רבים" (עמ' 33).

דבר מה קורה בזמן שאנו מעתיקים, כבטקס תה. דבר מה שקשה לשערו במדוייק ואשר הדיוק, למעשה, זר לו, על אף שהוא מתייחד בדיוק בכך: לעקוב אחר אותיות שמישהו אחר כתב, ולהעתיקן בקפדנות. דבר-מה שניתן אולי לקרוא לו הפנמה, או הכנעה וגם, כיבוש – הפיכה לשלך במובן  מסויים, פעולה פיזית הנוגעת ברוחני ומעתיקה מן השדה האחד אל השני ולהפך (כמו אהבה?).

אעתיק אם כן במהלך החודשים הקרובים כמה קטעים מתוך טקסטים שאני קוראת או חוזרת לבקרם ואומר דבר-מה, לא באריכות [הפוסט הזה יהיה הארוך שבדברי].
מדי פעם אדווח דבר-מה מפעולת ההעתקה. כך אהיה לפרקים גם מציגה של טקסטים מועתקים (כלומר ידידה של כותביהם), וגם מעין אנתרופולוגית של פעולת ההעתקה.

Hebrew dog

Hebrew dog

ומעניין מה ניתן יהיה לגלות ממעשה ההשהיה הזה – הנעשה בעידן טכנולוגי. האם יתגלה, למשל, כי דבר-מה קורה כאשר נוצרות טעויות הדפסה, או כי כתיבה פורצת לפתע ממה שמועתק ומוסט אחרת? דברים שיהיה עליהם, כמובן, להמחק לשם שימור פעולת ההעתקה. ומה על זה שנמחק? האם יוותר מרחף, כבמעין חדר המתנה – ממתין להכתב באופן אחר או להדחק למצולות, הרחק, כאילו לא התרחש מעולם?

*

משסיים פרופסור ישראל לוין את דבריו, ניסיתי לדמיין את הזמן שבו שיר כמו "ציון הלא תשאלי" יכול היה לנדוד מיד ליד, מעיר אחת לאחרת, כמו חדשה המביאה עמה חידוש וידיעה, תחילה ליחידים, לידידים, ואז לרבים, מתיידדים.

עתה, עבור סופה של הרשומה, העתקתי אוֹת אחר אות שני בתים מתוך השיר.
הנה, אם כן, קטע משירו של יהודה הלוי שהוכנס לסדר קינות תשעה באב, לעיונכם, כראשית העתקה:

מתוך צִיּוֹן הֲלֹא תִשְאֲלִי | יהודה הלוי

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה | כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד | אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פּגְרֵי נְשָרָיִךְ?

כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט. הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְּבָר | מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִי מַמְּרוֹרָיִךְ

עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ | כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת שְׁמָרָיִךְ

צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי | מֵאָז וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ

הֵם הַשְֹמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים | עַל שֹוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ

>> רשומת ההעתקה הבאה תיוחד לאנקדוטה שסיפרה לאה גולדברג בריאיון, ונדמתה לי כסיפור >>

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

[מסה על ספרי "תיירות פנים", פורסמה בתוך: כתב העת "רציף 1", 2007]

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

ad parnassus - paul klee

ad parnassus – paul klee

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. להמשיך לקרוא

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

[רשימה על על "תיירות פנים" מאת עדי שֹורק]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. להמשיך לקרוא

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר

[ראה אור בסדרת "ושתי", 2012; תרגום – אירית עקרבי]

* כותרת אחרית הדבר הנה ציטוט מתוך "סוף, והמשך"

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי – אני מעלה את אחרית הדבר כאן.

———

10 באוקטובר 1998, זהו סוף, סופה של אישה אחת, אַת תכני אותו סוכות, כ' בתשרי, ואני אכנס דרכו אל אינטימיות.

"האחות הציעה לי לדבר אלייך. דיברתי אלייך בכמה שפות. נדמה היה שאת מגיבה רק ליידיש העלובה שלי. היא יעצה לי לשיר. שרתי לך בעברית – "הבאנו שלום עליכם" – מחאת כפיים ואמרת עוד, עוד. "עוד" שנשמע לגמרי ברור […] הגעתי ביום ראשון בבוקר. פחות משבוע לאחר מכן, בשבת בבוקר, הודיעו לי על מותך".

שנה אחר כך; שנת האבל הסתיימה (ממך למדתי שעל הורה מתאבלים שנה שלמה. על כל השאר רק שלושים יום). חיכית כמעט חודש, עד ט"ו חשוון התש"ס, והתחלת לכתוב. ט"ו חשוון, אם כן, היא נקודת ההתחלה, אולי נקודת המֶשֶׁך:

"כמה גרועה השינה בלילות של ירח מלא. כל הלילה קמתי ושכבתי, ושוב קמתי ושכבתי. לא הבטתי בירח. הערב הוא עדיין יהיה מלא. אחר כך ילך ויתמעט. את הסתלקת כשהירח התמעט. והבוקר התיישבתי אל שולחני כדי לדבר איתך עוד. היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

מה היה בזמן הזה, שבין יום השנה למותה ועד ט"ו חשוון, מהו שהוביל אותך אל הכתיבה? ומהי בעצם הכתיבה הזו, שמכריזה על עצמה שתיכתב במשך שנה, בדיוק. שנה שרירותית שאינה מתחילה בתאריך המוות. האם זו שנת האבל השנייה? ריטואל פרטי? מכתב לאם? דיבור ישיר? כל מה שלא ניתן היה, ועכשיו פתאום אפשר? כל מה שלא נשאל וכבר לא יוכל להישאל, כל ההחמצה, כל הריחוק, כל הקִרבה.

"למען האמת בשנים האחרונות רק שרדת, לא ממש חיית. האם רק בשנים האחרונות? כמה את נראית לי רחוקה פתאום. איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו".book_703_big

אנו נכנסים אל תוך שיחה, אישה שכבר אינה צעירה מתיישבת פעם אחר פעם אל שולחנה, לכתוב לאמה המתה. כל ישיבה כזו, כך נדמה, מזוהה בפתיחה החוזרת "גיטלה" – "גיטלה, הבוקר הייתי בבית הכנסת של "היֶקים". זה שאליו הלכו החברים שלך שעלו מגרמניה […] באתי לשמוע את הברכות לראש חודש כסלו, חודש האור והגאולה. דצמבר. הירח כמעט אפל. הוא ייוולד מחדש ביום שלישי או רביעי". ושוב, "גיטלה, הבוקר אני בסנדלים. שוב שברתי את האצבע הקטנה בכף הרגל. לא יכולתי לנעול נעליים. מזל שלא יורד גשם, אף על פי שעכשיו עונת הגשמים". ושוב, "גיטלה, אני מבזבזת את זמני. הנכדה שלך נוזפת בי בעניין זה לא פעם. לא משום שאני מבזבזת אותו, אלא משום שאני מתלוננת על כך. השבוע נטשתי אותך. בקושי התיישבתי אל שולחני".

מתוך כך נפרש בפנינו סיפור של הישרדות, זוג צעיר וילדה, נפרדים. האב מת, אף אחת אינה יודעת בוודאות כיצד נהרג, גם לא היכן. שמועות אומרות שבצעדת מוות, באחת מצעדות המוות. האֵם שרדה במחנה ומאוחר יותר ייוודע מפי זרים על נדיבותה שם. את, הילדה, מוחבאת בכפר. על כך אינך מדברת בספר הזה.

אחר כך נפגשתן, אבל במובן מסוים כבר לא יכולתן להגיע.
איך יודעים אם ריחוק הוא בגלל המלחמה, אם בגלל אופייה של אם, אם בגלל נחישותה של ילדה? על ילדות אין להטיל אחריות. אפילו אם הן נחושות, אפילו אם הן נראות גדולות. אמא שנותנת ללכת תהיה לעד אמא שנתנה ללכת. אבל זו כנראה לא הייתה הבעיה עצמה. נדמה כי ההליכה התרחשה לפני כן, ואולי באופנים פחות גלויים. הגעת לישראל לבדך, היית בת שלוש-עשרה.
איך אפשר לכתוב את זה, לכתוב על זה? "איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו". האם ניתן היה לומר?

את כותבת ברוֹך שמקנים הגיל והפרידה. את מדלגת מעל מוקשים. את באמת משוחחת עימה. נדמה שאינך יכולה לומר יותר מאשר תוכל היא, המדומיינת, לשמוע. הימים עוברים, הירחים מתמלאים ומתמעטים והחגים מתחלפים. "בכל חנוכה אני עורכת ערב 'לטקעס' וסופגניות – אבל את הסופגניות מכינה חברה שהתמחתה בכך. אנחנו עשרים וחמישה או שלושים איש, וכולם מלקקים את האצבעות", ובפורים, טוב, על פורים את לא כותבת. "מחר פסח. אדבר איתך אחר כך על פורים, שכבר מאחורינו. והשכם בבוקר, כשהתנהלתי לי אל הסופרמרקט והרהרתי בקניות לקראת החג, נזכרתי בקליפות הביצים שקברתם. זה היה מן הסתם הפסח האחרון שלפנֵי". גם השבתות עוברות, נוכחוֹת. "גיטלה, בשבת בבוקר, כשפתחתי את התריסים של חדר השינה שלי וראיתי שמים כחולים ומלאי אור, אמרתי לעצמי שימים כאלה הם פיצוי על החיים באקלים כזה. ואתמול לא הפסקתי להתגונן מפני השמש". לוח השנה העברי ותנועות הירח הקדומות מערסלים את המעברים ואת המנהגים, הם צובעים את היומיום. אולי דרכם יכולתן לדבר. כך גם דרך האוכל. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל' […] הכנתי מלפפונים כבושים בנוסח רוסי – מלח דק, סוכר וחומץ. ולא מלח גס. ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'".

את מזמינה אותנו לשיחה, מאתגרת את מבנה הגבול הספרותי, מכניסה אל תוך שגרה, אל תוך שיחה קטנה. את כותבת. זוהי דרכך להמשיך. את מכריעה כמה הכרעות ביחס לכך, זו אינה כתיבה ספונטנית לגמרי. לרצף האסוציטיבי שמוביל מפסקה לפסקה יש מסגרת ברורה – שנה אחת שלמה. הטקסט לא יתחיל יום אחד קודם ולא יסתיים יום אחד אחר כך. זהו מהלך שבו את מהרהרת לא פעם במהלך הכתיבה ונחושה לסיימו, לעמוד בהתחייבותך.

לנוכח ההכרעה החמורה, המרגיעה, הריטואלית הזו – מעניין שאינך מציינת את התאריך שבו נכתב כל חלק, כפי שנהוג במכתב או ביומן. התאריכים המדויקים היחידים מופיעים בפסקה הראשונה של הספר ובחתימתו.

את נעה באופן אינטואיטיבי בין מועדים, בין ירחים, וכל חלק מצוין אך ורק על ידי הפתיח החוזר של שם אמך: "גיטלה". נדמה שכפי שאינך נענית לצווי הכתיבה "הראויה" כך גם אינך נענית בקשיחות לזמני לוח השנה, אותו לוח שבתוכו ובמסגרתו את פועלת; האם זהו לוח שנה אמהי שבו ניתן לעבור מזמן לזמן מבלי לציין תאריך ברור? אפילו תאריכי הפתיחה והסיום מתעתעים. גם בהם, בטעות שנחרתה לעד, אינך נענית לצו הנוקשה של הזמן: בפסקה הראשונה בספר כתבת כך: "היום ירח מלא. ט"ו בחשוון. נובמבר. חודש עצוב, ללא חגים. תודה לאל שלא עזבת אותנו בחודש הזה". אולם בחתימת הספר מופיע התאריך הלועזי התואם לט"ו חשוון התשס"ה – 25 באוקטובר 1999. מה פשר הפער הזה בין אוקטובר לנובמבר? האם זו אך טעות? האם זה סימן שנועד להצביע, בלתי מודע, על התקיימותו של זמן אחר בספר הזה? זמן שמנעדיו אינם נענים באופן מוחלט לריאליה? אולי זה זמן הכתיבה, אולי גם זמן תנועה בין בת לאם… אני מדמיינת מהלך הפוך ללידה, לא של הינתקות וערסול אלא זה של הפניית הראש אל עבר האם הנעדרת. האם ניתן לעשות זאת? אולי מנקודה מסוימת בחיים, או מנקודה מסוימת המשיקה למוות.

את חוברת אל מסורת שעליה את שומרת ושאותה את פורעת כאחת, את נעה בזמן באותו אופן דואלי שבו היית בתה, שבו את בתה – גם "כמו שמקובל", אך גם מתוך תהייה חוזרת על מהות יחסי הקִרבה. אולי אין זה מפתיע – נדמה כי מאז ומתמיד נדרשת להמציא לעצמך את המובן מאליו. הנה, גם עכשיו, את ממציאה לעצמך את הסוף, ואת המֶשך. משתפת אותנו בקינת החולין שלך, מעניקה לנו סוג של דרך. לעתים נדמה שנקלענו אל שאינו שלנו, מה לנו ולזה? הבטן כמו כועסת על הפרטיות הרבה מדי שאינה ממציאה עלילה, במקביל היא נעתרת, פוסעת איתך בשבילי הדברים שנאמרים, שאינם נאמרים, בפכים הקטנים של הפיוס – היחסים הטובים עם הנכדה, הניסיונות שכן היו להגיע – תרה אחר מילים המתארות את חוסר העזרה, את הזרות, את ההיזקקות, את הנתינה, את השפה. "גיטלה", עם הצטברות הדברים הפנייה החוזרת לאמך הופכת מעט לשלנו.

*

זו שיחה שאינה עומדת לבדה. "סוף, והמשך" הוא חלק מטרילוגיה שנכתבה ללא תכנון מוקדם ובסדר שאינו תואם את האופן שבו הוכרזה לבסוף. בסופו של דבר הוחלט ש"אוטוביוגרפיה של שום אדם" יהיה הספר הראשון בשלישייה, ש"סוף, והמשך" יהיה שני, וש"ביוגרפיה קטנה של חלום" (Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003) יהיה שלישי.[1] יש בכך היגיון: בספר הראשון מדברת אמך – שהיא גם הכותבת הבדויה שלו; זהו למעשה הספר המכונה ב"סוף, והמשך" "הספר שלך", ושעל אודותיו את משוחחת עימה לא מעט. ב"סוף, והמשך" מדברת את. ובספר השלישי, המתרחש בטריטוריה של החלום, מסופר על שתי אמהות אפשריות (האחת החביאה אותך בכפר ובדרכה החזקה והאוהבת הצילה את חייך, והשנייה פרסמה ראשונה את כתבייך ובכך אף היא זכתה לתואר מעניקת החיים).

זהו רשומון של יחסי אם-בת, כתוב בכמה דרכים, מפעיל כמה אפשרויות כתיבה, מחצין את זרם השיחה אחרי הפרידה אז, ואחרי הפרידה האחרונה. הפרידה ממשיכה, היא אינה נגמרת.

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

 

*

בשיחתך האינטימית את מפנה שוב ושוב אל רובדי הכתיבה, הכתיבה היא חלק מחייכן הנפרדים. היא פורצת אל רגעי החולין ואל פרטי יומיום אינסופיים, המוזכרים בדיבור שלאחר המוות, היא נכנסת כנושא בפני עצמו בין תיאורי ספרים שאת קוראת, תוכניות טלוויזיה שבהן את צופה, אנשים שעימם את נפגשת, נסיעות שאת עורכת לרגל צאת אחד מספרייך. אינך מניחה לזרם לסחוף את הדברים. את מנסחת, את עושה עבודה, האם זוהי "אוטו-פיקציה", מונח שאותו גילית לי ושעליו שוחחנו בינינו?[2]

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך.  מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב, גיטלה. הייתי יכולה באותה מידה לתת לו את הכותרת 'יומן'. יומן יומי. או יומן של שנה אחת. של שנת האבל השנייה. או 'שיחה בהמשכים'. בלתי אפשרי".

בלתי אפשרי. בלתי אפשרי למקם את הטקסט הזה שמערב פשטות ומורכבות, שמדמה שיחת-תודעה ריאליסטית לגמרי עם אם, שיחה הנעה תוך כדי כתיבתה. זהו טקסט המתעקש על שפת היומיום ועל צניעותו. השואל באופן מוצהר וכן באופן תת-קרקעי שאלות על עצם מהותו.

*

ובכן, מה היה ביום השנה למות אמך? מה הוביל אותך לקחת את העט ולשבת אל השולחן? האם הייתה זו הדרך לערב את החיים במוות, האם הייתה זו בפשטות הדרך להמשיך? וכיצד חתמת את השנה השנייה הזו, שתיעדת בפרוטרוט?

גיטלה אמי, הסוף מתקרב. למדתי לדבר אלייך מבלי שתעני לי. את כאן, קרובה כל כך. ואני אצטרך להשלים עם כך שעלי לעזוב אותך במנוחה. אם ארצה ואם לא.

"אבל בטרם אסיים, הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות – איזו הרגשה זו לכתוב ספר שלא כתבת? והאם לדעתך מספיק שלאדם תהיה אֵם כדי שיכתוב? בוודאי שלא. אבל צריך לפחות שתהיה לו אֵם כמוך".

 

מדוע חתמת את הספר בשאלות שנדמות כה רחוקות? הבטן מוחה על הבחירה בחוסר אינטימיות, אך האומנם בכך מדובר? מה הם האיחויים והפרימות שיש לעשות כדי לגשר על המרחק בין אם ובין בת שכותבת?

במהלך "סוף, והמשך", ויחד עם הספרים הנוספים בטרילוגיה, הכתיבה הופכת לנוכחת מאוד ביניכן – את כותבת בשמה, את כותבת אליה, את משוחחת עימה כבמעשה שגרה על כתיבתך, על הממד האתי של כתיבה בשמה, את משוחחת עימה על הכתיבה כאילו זה באמת אפשרי, את מכתירה אותה כמי שבזכותה הפכת לכותבת, לעתים רואה את עצמך כמי שהגשימה את חלומה הלא מדובר לכתוב בעצמה, ממציאה אפשרויות נוספות, נחלמות.
למעשה, הכתיבה הופכת, לנגד עינינו ממש, לזירה של אינטימיות בינך לבינה. ואולי האינטימיות הזו, קִרבת היומיום לאחר המוות סביב מרחב הכתיבה – הייתה בדיוק הבדיה, הייתה בדיוק הפיקציה הנדרשת.

 

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

 

[1][1] "אוטוביוגרפיה של שום אדם" – מצרפתית אירית עקרבי, הספריה החדשה, 2003 (במקור 1999), "ביוגרפיה קטנה של חלום" – Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003.

[2] מונח שטבע סרז' דוברובסקי Doubrovsky)), ואשר מתייחס לטקסטים המכילים מרכיבים אוטוביוגרפיים ומרכיבים בדיוניים באופן מוצהר ורפלקסיבי בטקסט עצמו.