Category Archives: כתבו עלי

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

[מסה על ספרי "תיירות פנים", פורסמה בתוך: כתב העת "רציף 1", 2007]

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

ad parnassus - paul klee

ad parnassus – paul klee

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. להמשיך לקרוא

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

[רשימה על על "תיירות פנים" מאת עדי שֹורק]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. להמשיך לקרוא

ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר

ספרה של עדי שורק בנוי מתמונות אישיות ואקטואליות • זהו שיטוט אוטוביוגרפי שנע בין מציאות לבדיון, וערכו הספרותי טמון באסתטיות שלו
ביקורת על "לפעמים מאבדים אנשים" | ישראל היום |  16.08.2013
באיחור מה (רצוי שאכתוב פוסט מיוחד על מושג ה"באיחור" הזה. גם כאן וגם בפוסטים אחרים שבהם השתמשתי בו, הוא כנראה אינו סתמי. נדמה לי יש דבר-מה בשהות, בעיכוב, בזמן הנפש ששונה מזמן העיתון וגם מזמן המדף – שמעניין לבדוק) אני שמחה להעלות כאן את הביקורת היפה שכתב יונתן אמיר על ספרי, שכוללת, מלבד השיטוט הרגיש ב"לפעמים מאבדים אנשים" ובדמויות והרגעים שמאכלסים אותו – גם התייחסות משמעותית לצילום של נועה צדקה (חברתי האהובה וצלמת בחסד) שעוטף את הספר ולצלמת שצרובה בתודעתי, דליה אמוץ, שלה מוקדש "שבלולים", אחד הסיפורים בספר:
———
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

עטיפת הספר  הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

עטיפת הספר
הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

זוהי תמונה קצרה – פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ… ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

להמשיך לקרוא

עדי שורק בודקת את גבולות הספרות | כתבה מאת אלי אליהו

אין כמעט ניסיוניות בפרוזה שלנו, טוענת עדי שורק, עורכת בהוצאת רסלינג, המתארת את ספרה החדש, "לפעמים מאבדים אנשים", כבדיקת גבולות וחיפוש אחר הלא פתור. ומהו האירוע שגרם לה לנטוש את עסקי הצביעה המתרחבים ולבחור בכתיבה?

אלי אליהו | 8/7/2013 | מוסף גלריה "הארץ" | קישור לכתבה באתר "הארץ" >>

"לפעמים מאבדים חפצים ולפעמים מאבדים אנשים", כותבת עדי שורק, "לפעמים הם אובדים ואינך יודעת היכן הם. זה יכול לקרות במובן הרחב כל הזמן. למשל, חברים ותיקים שכבר אין יכולת לדבר אתם, בני משפחה שהתרופף עמם הקשר וכבר אינך יודעת מה הם עושים בעבודתם ובני כמה ילדיהם ואם התחתנו או לא".

"לפעמים מאבדים אנשים" הוא שם הספר החדש של שורק שיצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ומתוכו לקוח הקטע הזה. שורק, ילידת 1970, נשואה לעידן צבעוני, מייסד הוצאת רסלינג, והיא ייסדה ועורכת את סדרת הספרים "ושתי" במסגרת ההוצאה. בסדרה יצאו בין היתר הספרים "נמר מנייר" מאת הסופר הסורי זכריא תאמר, ו"את האח שלי" מאת המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה.

 היא עצמה פירסמה עד עתה את הרומן "שבע מטרוניתות" (ידיעות ספרים, 2001), את "חללים" בהוצאת רסלינג המשלב מסה ופרוזה, ואת קובץ הסיפורים "תיירות פנים” (ידיעות ספרים, 2005). על הספר "חללים", כתב בזמנו המבקר עמרי הרצוג: "הפואטיקה של שורק מפתיעה באופן שבו היא חושפת לפני הקורא את הסמוי מן העין: את הפיגום של הסיפור, ואת הלכי הרוח, הפציעות, הפוליטיקה הפגומה והחללים הריקים שמתרחשים בעת הכתיבה".

שורק. האנשים שאיבדתי, וחסרי בית בכלל צילום: דודו בכר.

שורק. האנשים שאיבדתי, וחסרי בית. צילום: דודו בכר.

לא הרומן שרציתי

ואכן "לפעמים מאבדים אנשים", אינו ספר פרוזה רגיל. הוא מורכב ממסיפורים קטנים, לעתים אף מקטעים של פסקה אחת, שכל אחד מהם מצייר איזו תמונה או אירוע מינורי. הגיבור יכול להיות הומלס או חתול, דג זהרון או כרטיסן באוטובוס. "ארבע שנים עבדתי על הספר להמשיך לקרוא

העין הרושמת של עדי שֹורק | ביקורת מאת עינת יקיר

עדי שורק מספרת ב"לפעמים מאבדים אנשים" את סיפור השבר שלה ויוצרת דיוקן עצמי חדש וגדול משברים של חלומות ורסיסים של זיכרונות

 

12/8/2013 | מוסף הספרים עיתון "הארץ" | קישור לביקורת באתר "הארץ" >>

 "לפעמים מאבדים אנשים", עדי שורק. הוצאת ידיעות ספרים, 119 עמ’, 98 שקלים

קשה לדבר על ספר שהאילמוּת שלו נוכחת באופן חזק ועקרוני כל כך כמו בספר הזה, “לפעמים מאבדים אנשים”. במבנה שביר, מפורק, מתנהלת עדי שורק באתרים שונים, אתרים של זיכרון וחלום, אירועים שחוותה ואירועים שהחמיצה, סיפורים שקשורים בה או בזולת. הזולת הקרוב כמו חברה או אחות או ילדיה, או זולת שאין לו ולה לכאורה שום דבר משותף: הומלסית, כרטיסן אוטובוס, גנגסטרים, חתול. אולי בהצטרפותם הם מספרים דיוקן עצמי, ואולי לא; אולי באים כל מקטעי הדיבור האלה יחד מתוך מחשבה שאי אפשר לספר דיוקן עצמי. כל ניסיון נתקל מחדש במחסום הדיבור, או המחשבה, או הזיכרון או היכולת להיות עדה, מספרת. שורק גם לא מבקשת להכריע.

הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר.

אין לשורק פתרונות מלבד ההכרעה הזאת, שהיא קשה מאוד בפני עצמה, להתחיל כל פעם מחדש. אפשר לחשוב על הפרגמנטים או המבטים החדים המצטברים בספר כצורת הדיבור היחידה האפשרית. הכתיבה במשמעות של מקטע, של מעשה נטול היררכיה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא כולו אמצע רוטט, מבעבע. תנאי הכתיבה הופכים להיות משא ומתן מתמיד, שאחת מתוצאותיו המרשימות היא האיפוק והשקט המאפיינים את הפואטיקה של שורק. אבל לא כדי לערסל או לשכוח – אלא דווקא כדי לזכור.

האבדן מתחיל בבית. צילום: דודו בכר

האבדן מתחיל בבית. צילום: דודו בכר

במרחב האלים והצעקני שבו הספרות מתנהלת, מתעורר האינסטינקט לבלוע גם את הדיבור הזה, אבל הקול שלה חודר, ובלתי אפשרי לבליעה. זה קול נוקשה וגבישי, מדיד שינה ורדיקלי בהתעקשותו להעמיד את זהותה במבחן מתמיד עד אובדן. והאובדן מתחיל בבית. הבית כחלל מגורים אבל גם כחלל כתיבה, כמבנה שהופך אצל שורק לאתר של בנייה והרס. הסיפור מתחיל בבית. בכמה פרגמנטים/מקטעים/סיפורים מספרת שורק על בניית הבית שלה, על המעבר השביר מבית הילדות שפורק לה לבית שבנתה כאשה בוגרת ואם. חילוף התפקידים הוא אחד המפתחות האפשריים לקרוא את השבר שמספר הספר הזה – מילדה שנשארה עם הלשון בחוץ (ומשפחתה היגרה) אל היותה אמא שלשונה בחוץ לנוכח המחוזות הרגשיים של ילדיה, שספק אם היא יכולה לתת להם מענה. עתה, משפורק הבית, היא מתנהלת בזהירות, בפיכחון, בחרדה, בין הלבנים וההריסות, מטשטשת את קו הגבול בין פנים לחוץ. וכהמשך של זה – גם הפנים מתפרקים לגורמיהם. מקום רב ניתן בספר לשני חלקי הפנים – העין והפה – כשני מקומות משלימים: המקום שבו נרשמים האירועים באופן בלתי אמצעי והמקום שדרכו הם יוצאים החוצה. ושניהם משבריים. העין מצויה בדרמה מתמדת – משהו חמק ממנה, עבר דרכה, לפעמים עד כדי עיוורון.

עם הלשון בחוץ

“לאחר שנים חיפשתי את שם השכונה שבה ראיתי את הבית ההרוס עם הקשת. זכרתי שהיתה ליד קניון מלחה וניסיתי למצוא באינטרנט את המפה שתראה את הרחובות הקרובים לקניון הידוע. המלה ‘מלחה’ לא הובילה לשום מקום. לא הבנתי. רק אחר כך שמתי לב לסוגריים שהתחבאו ליד המלה ‘מנחת’. קניון מנחת הוא, אם כן, שמו הרשמי של המקום בימים אלו. נדדתי על המפה הווירטואלית, ראיתי את הרחובות המתפתלים הקטנים ארוגים בשלדו של כפר. אחר כך חקרתי ושאלתי היכן שניתן לשאול מה שם המקום ליד קניון מלחה וענו לי, לאחר שחיפשו בספרים, מלחה שמו ואני אחזתי את הראש ושוב לא האמנתי עד כמה קשה לי לראות”.

בין לבין – משהו נתפס בסבך. הכתיבה של שורק כמו מתנהלת ברווח של מצמוץ, בין העין הפקוחה לנעצמת. להמשיך לקרוא