Category Archives: ושתי

השקה לספרו של הסופר האיראני פיאם פיילי | אני אצמח ואניב פירות, תאנים

הוצאת רסלינג (סדרת ושתי) והמגדלור נרגשים לארח ערב השקה חגיגי לרגל יציאתו לאור בעברית של ספרו של פיאם פיילי, הסופר והמשורר האיראני הגולה, המתגורר היום בתורכיה.

יום ה', 29.10.15, 20:00, "המגדלור", חנות ספרים ברחוב לבונטין 1, תל אביב

נדבר על כתיבה מתנגדת למלחמה; מיניות ושפה חריגה; סוריאליזם עכשווי; ספרות פרסית בעברית ומיתוסים יהודיים מומצאים.הורד

בהשתתפות:
אורלי נוי, מתרגמת הספר מפרסית, פעילה מזרחית ועיתונאית
ד"ר שאול סתר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
עדי שורק, סופרת ועורכת סדרת ושתי בהוצאת רסלינג
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג

שתיה, כיבוד וחברה טובה לפני ואחרי האירוע.
הכניסה חופשית. נשמח לראותכן/ם.

קישור לדף האירוע באתר המגדלור >>

אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים [קטעים מתוך הספר ב"תרבות וספרות; הארץ] >>

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

[קטע מתוך רומן מאת הסופר האמריקני תומס פינצ'ון ; תרגמה מאנגלית – עידית שורר]

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה – היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה – מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר – סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת – ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו;book_250_big ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי. להמשיך לקרוא

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר

[ראה אור בסדרת "ושתי", 2012; תרגום – אירית עקרבי]

* כותרת אחרית הדבר הנה ציטוט מתוך "סוף, והמשך"

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי – אני מעלה את אחרית הדבר כאן.

———

10 באוקטובר 1998, זהו סוף, סופה של אישה אחת, אַת תכני אותו סוכות, כ' בתשרי, ואני אכנס דרכו אל אינטימיות.

"האחות הציעה לי לדבר אלייך. דיברתי אלייך בכמה שפות. נדמה היה שאת מגיבה רק ליידיש העלובה שלי. היא יעצה לי לשיר. שרתי לך בעברית – "הבאנו שלום עליכם" – מחאת כפיים ואמרת עוד, עוד. "עוד" שנשמע לגמרי ברור […] הגעתי ביום ראשון בבוקר. פחות משבוע לאחר מכן, בשבת בבוקר, הודיעו לי על מותך".

שנה אחר כך; שנת האבל הסתיימה (ממך למדתי שעל הורה מתאבלים שנה שלמה. על כל השאר רק שלושים יום). חיכית כמעט חודש, עד ט"ו חשוון התש"ס, והתחלת לכתוב. ט"ו חשוון, אם כן, היא נקודת ההתחלה, אולי נקודת המֶשֶׁך:

"כמה גרועה השינה בלילות של ירח מלא. כל הלילה קמתי ושכבתי, ושוב קמתי ושכבתי. לא הבטתי בירח. הערב הוא עדיין יהיה מלא. אחר כך ילך ויתמעט. את הסתלקת כשהירח התמעט. והבוקר התיישבתי אל שולחני כדי לדבר איתך עוד. היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

מה היה בזמן הזה, שבין יום השנה למותה ועד ט"ו חשוון, מהו שהוביל אותך אל הכתיבה? ומהי בעצם הכתיבה הזו, שמכריזה על עצמה שתיכתב במשך שנה, בדיוק. שנה שרירותית שאינה מתחילה בתאריך המוות. האם זו שנת האבל השנייה? ריטואל פרטי? מכתב לאם? דיבור ישיר? כל מה שלא ניתן היה, ועכשיו פתאום אפשר? כל מה שלא נשאל וכבר לא יוכל להישאל, כל ההחמצה, כל הריחוק, כל הקִרבה.

"למען האמת בשנים האחרונות רק שרדת, לא ממש חיית. האם רק בשנים האחרונות? כמה את נראית לי רחוקה פתאום. איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו".book_703_big

אנו נכנסים אל תוך שיחה, אישה שכבר אינה צעירה מתיישבת פעם אחר פעם אל שולחנה, לכתוב לאמה המתה. כל ישיבה כזו, כך נדמה, מזוהה בפתיחה החוזרת "גיטלה" – "גיטלה, הבוקר הייתי בבית הכנסת של "היֶקים". זה שאליו הלכו החברים שלך שעלו מגרמניה […] באתי לשמוע את הברכות לראש חודש כסלו, חודש האור והגאולה. דצמבר. הירח כמעט אפל. הוא ייוולד מחדש ביום שלישי או רביעי". ושוב, "גיטלה, הבוקר אני בסנדלים. שוב שברתי את האצבע הקטנה בכף הרגל. לא יכולתי לנעול נעליים. מזל שלא יורד גשם, אף על פי שעכשיו עונת הגשמים". ושוב, "גיטלה, אני מבזבזת את זמני. הנכדה שלך נוזפת בי בעניין זה לא פעם. לא משום שאני מבזבזת אותו, אלא משום שאני מתלוננת על כך. השבוע נטשתי אותך. בקושי התיישבתי אל שולחני".

מתוך כך נפרש בפנינו סיפור של הישרדות, זוג צעיר וילדה, נפרדים. האב מת, אף אחת אינה יודעת בוודאות כיצד נהרג, גם לא היכן. שמועות אומרות שבצעדת מוות, באחת מצעדות המוות. האֵם שרדה במחנה ומאוחר יותר ייוודע מפי זרים על נדיבותה שם. את, הילדה, מוחבאת בכפר. על כך אינך מדברת בספר הזה.

אחר כך נפגשתן, אבל במובן מסוים כבר לא יכולתן להגיע.
איך יודעים אם ריחוק הוא בגלל המלחמה, אם בגלל אופייה של אם, אם בגלל נחישותה של ילדה? על ילדות אין להטיל אחריות. אפילו אם הן נחושות, אפילו אם הן נראות גדולות. אמא שנותנת ללכת תהיה לעד אמא שנתנה ללכת. אבל זו כנראה לא הייתה הבעיה עצמה. נדמה כי ההליכה התרחשה לפני כן, ואולי באופנים פחות גלויים. הגעת לישראל לבדך, היית בת שלוש-עשרה.
איך אפשר לכתוב את זה, לכתוב על זה? "איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו". האם ניתן היה לומר?

את כותבת ברוֹך שמקנים הגיל והפרידה. את מדלגת מעל מוקשים. את באמת משוחחת עימה. נדמה שאינך יכולה לומר יותר מאשר תוכל היא, המדומיינת, לשמוע. הימים עוברים, הירחים מתמלאים ומתמעטים והחגים מתחלפים. "בכל חנוכה אני עורכת ערב 'לטקעס' וסופגניות – אבל את הסופגניות מכינה חברה שהתמחתה בכך. אנחנו עשרים וחמישה או שלושים איש, וכולם מלקקים את האצבעות", ובפורים, טוב, על פורים את לא כותבת. "מחר פסח. אדבר איתך אחר כך על פורים, שכבר מאחורינו. והשכם בבוקר, כשהתנהלתי לי אל הסופרמרקט והרהרתי בקניות לקראת החג, נזכרתי בקליפות הביצים שקברתם. זה היה מן הסתם הפסח האחרון שלפנֵי". גם השבתות עוברות, נוכחוֹת. "גיטלה, בשבת בבוקר, כשפתחתי את התריסים של חדר השינה שלי וראיתי שמים כחולים ומלאי אור, אמרתי לעצמי שימים כאלה הם פיצוי על החיים באקלים כזה. ואתמול לא הפסקתי להתגונן מפני השמש". לוח השנה העברי ותנועות הירח הקדומות מערסלים את המעברים ואת המנהגים, הם צובעים את היומיום. אולי דרכם יכולתן לדבר. כך גם דרך האוכל. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל' […] הכנתי מלפפונים כבושים בנוסח רוסי – מלח דק, סוכר וחומץ. ולא מלח גס. ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'".

את מזמינה אותנו לשיחה, מאתגרת את מבנה הגבול הספרותי, מכניסה אל תוך שגרה, אל תוך שיחה קטנה. את כותבת. זוהי דרכך להמשיך. את מכריעה כמה הכרעות ביחס לכך, זו אינה כתיבה ספונטנית לגמרי. לרצף האסוציטיבי שמוביל מפסקה לפסקה יש מסגרת ברורה – שנה אחת שלמה. הטקסט לא יתחיל יום אחד קודם ולא יסתיים יום אחד אחר כך. זהו מהלך שבו את מהרהרת לא פעם במהלך הכתיבה ונחושה לסיימו, לעמוד בהתחייבותך.

לנוכח ההכרעה החמורה, המרגיעה, הריטואלית הזו – מעניין שאינך מציינת את התאריך שבו נכתב כל חלק, כפי שנהוג במכתב או ביומן. התאריכים המדויקים היחידים מופיעים בפסקה הראשונה של הספר ובחתימתו.

את נעה באופן אינטואיטיבי בין מועדים, בין ירחים, וכל חלק מצוין אך ורק על ידי הפתיח החוזר של שם אמך: "גיטלה". נדמה שכפי שאינך נענית לצווי הכתיבה "הראויה" כך גם אינך נענית בקשיחות לזמני לוח השנה, אותו לוח שבתוכו ובמסגרתו את פועלת; האם זהו לוח שנה אמהי שבו ניתן לעבור מזמן לזמן מבלי לציין תאריך ברור? אפילו תאריכי הפתיחה והסיום מתעתעים. גם בהם, בטעות שנחרתה לעד, אינך נענית לצו הנוקשה של הזמן: בפסקה הראשונה בספר כתבת כך: "היום ירח מלא. ט"ו בחשוון. נובמבר. חודש עצוב, ללא חגים. תודה לאל שלא עזבת אותנו בחודש הזה". אולם בחתימת הספר מופיע התאריך הלועזי התואם לט"ו חשוון התשס"ה – 25 באוקטובר 1999. מה פשר הפער הזה בין אוקטובר לנובמבר? האם זו אך טעות? האם זה סימן שנועד להצביע, בלתי מודע, על התקיימותו של זמן אחר בספר הזה? זמן שמנעדיו אינם נענים באופן מוחלט לריאליה? אולי זה זמן הכתיבה, אולי גם זמן תנועה בין בת לאם… אני מדמיינת מהלך הפוך ללידה, לא של הינתקות וערסול אלא זה של הפניית הראש אל עבר האם הנעדרת. האם ניתן לעשות זאת? אולי מנקודה מסוימת בחיים, או מנקודה מסוימת המשיקה למוות.

את חוברת אל מסורת שעליה את שומרת ושאותה את פורעת כאחת, את נעה בזמן באותו אופן דואלי שבו היית בתה, שבו את בתה – גם "כמו שמקובל", אך גם מתוך תהייה חוזרת על מהות יחסי הקִרבה. אולי אין זה מפתיע – נדמה כי מאז ומתמיד נדרשת להמציא לעצמך את המובן מאליו. הנה, גם עכשיו, את ממציאה לעצמך את הסוף, ואת המֶשך. משתפת אותנו בקינת החולין שלך, מעניקה לנו סוג של דרך. לעתים נדמה שנקלענו אל שאינו שלנו, מה לנו ולזה? הבטן כמו כועסת על הפרטיות הרבה מדי שאינה ממציאה עלילה, במקביל היא נעתרת, פוסעת איתך בשבילי הדברים שנאמרים, שאינם נאמרים, בפכים הקטנים של הפיוס – היחסים הטובים עם הנכדה, הניסיונות שכן היו להגיע – תרה אחר מילים המתארות את חוסר העזרה, את הזרות, את ההיזקקות, את הנתינה, את השפה. "גיטלה", עם הצטברות הדברים הפנייה החוזרת לאמך הופכת מעט לשלנו.

*

זו שיחה שאינה עומדת לבדה. "סוף, והמשך" הוא חלק מטרילוגיה שנכתבה ללא תכנון מוקדם ובסדר שאינו תואם את האופן שבו הוכרזה לבסוף. בסופו של דבר הוחלט ש"אוטוביוגרפיה של שום אדם" יהיה הספר הראשון בשלישייה, ש"סוף, והמשך" יהיה שני, וש"ביוגרפיה קטנה של חלום" (Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003) יהיה שלישי.[1] יש בכך היגיון: בספר הראשון מדברת אמך – שהיא גם הכותבת הבדויה שלו; זהו למעשה הספר המכונה ב"סוף, והמשך" "הספר שלך", ושעל אודותיו את משוחחת עימה לא מעט. ב"סוף, והמשך" מדברת את. ובספר השלישי, המתרחש בטריטוריה של החלום, מסופר על שתי אמהות אפשריות (האחת החביאה אותך בכפר ובדרכה החזקה והאוהבת הצילה את חייך, והשנייה פרסמה ראשונה את כתבייך ובכך אף היא זכתה לתואר מעניקת החיים).

זהו רשומון של יחסי אם-בת, כתוב בכמה דרכים, מפעיל כמה אפשרויות כתיבה, מחצין את זרם השיחה אחרי הפרידה אז, ואחרי הפרידה האחרונה. הפרידה ממשיכה, היא אינה נגמרת.

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

 

*

בשיחתך האינטימית את מפנה שוב ושוב אל רובדי הכתיבה, הכתיבה היא חלק מחייכן הנפרדים. היא פורצת אל רגעי החולין ואל פרטי יומיום אינסופיים, המוזכרים בדיבור שלאחר המוות, היא נכנסת כנושא בפני עצמו בין תיאורי ספרים שאת קוראת, תוכניות טלוויזיה שבהן את צופה, אנשים שעימם את נפגשת, נסיעות שאת עורכת לרגל צאת אחד מספרייך. אינך מניחה לזרם לסחוף את הדברים. את מנסחת, את עושה עבודה, האם זוהי "אוטו-פיקציה", מונח שאותו גילית לי ושעליו שוחחנו בינינו?[2]

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך.  מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב, גיטלה. הייתי יכולה באותה מידה לתת לו את הכותרת 'יומן'. יומן יומי. או יומן של שנה אחת. של שנת האבל השנייה. או 'שיחה בהמשכים'. בלתי אפשרי".

בלתי אפשרי. בלתי אפשרי למקם את הטקסט הזה שמערב פשטות ומורכבות, שמדמה שיחת-תודעה ריאליסטית לגמרי עם אם, שיחה הנעה תוך כדי כתיבתה. זהו טקסט המתעקש על שפת היומיום ועל צניעותו. השואל באופן מוצהר וכן באופן תת-קרקעי שאלות על עצם מהותו.

*

ובכן, מה היה ביום השנה למות אמך? מה הוביל אותך לקחת את העט ולשבת אל השולחן? האם הייתה זו הדרך לערב את החיים במוות, האם הייתה זו בפשטות הדרך להמשיך? וכיצד חתמת את השנה השנייה הזו, שתיעדת בפרוטרוט?

גיטלה אמי, הסוף מתקרב. למדתי לדבר אלייך מבלי שתעני לי. את כאן, קרובה כל כך. ואני אצטרך להשלים עם כך שעלי לעזוב אותך במנוחה. אם ארצה ואם לא.

"אבל בטרם אסיים, הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות – איזו הרגשה זו לכתוב ספר שלא כתבת? והאם לדעתך מספיק שלאדם תהיה אֵם כדי שיכתוב? בוודאי שלא. אבל צריך לפחות שתהיה לו אֵם כמוך".

 

מדוע חתמת את הספר בשאלות שנדמות כה רחוקות? הבטן מוחה על הבחירה בחוסר אינטימיות, אך האומנם בכך מדובר? מה הם האיחויים והפרימות שיש לעשות כדי לגשר על המרחק בין אם ובין בת שכותבת?

במהלך "סוף, והמשך", ויחד עם הספרים הנוספים בטרילוגיה, הכתיבה הופכת לנוכחת מאוד ביניכן – את כותבת בשמה, את כותבת אליה, את משוחחת עימה כבמעשה שגרה על כתיבתך, על הממד האתי של כתיבה בשמה, את משוחחת עימה על הכתיבה כאילו זה באמת אפשרי, את מכתירה אותה כמי שבזכותה הפכת לכותבת, לעתים רואה את עצמך כמי שהגשימה את חלומה הלא מדובר לכתוב בעצמה, ממציאה אפשרויות נוספות, נחלמות.
למעשה, הכתיבה הופכת, לנגד עינינו ממש, לזירה של אינטימיות בינך לבינה. ואולי האינטימיות הזו, קִרבת היומיום לאחר המוות סביב מרחב הכתיבה – הייתה בדיוק הבדיה, הייתה בדיוק הפיקציה הנדרשת.

 

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

 

[1][1] "אוטוביוגרפיה של שום אדם" – מצרפתית אירית עקרבי, הספריה החדשה, 2003 (במקור 1999), "ביוגרפיה קטנה של חלום" – Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003.

[2] מונח שטבע סרז' דוברובסקי Doubrovsky)), ואשר מתייחס לטקסטים המכילים מרכיבים אוטוביוגרפיים ומרכיבים בדיוניים באופן מוצהר ורפלקסיבי בטקסט עצמו.

אגרת שהמתינה לימים של תקווה ובה: ספר חדש, הזמנות לערבים ספרותיים וסדנאות כתיבה

להלן איגרת שהמתינה לימים של תקווה. ובאיגרת:  הזמנה להשקת הספר "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס שראה אור לארונה בסדרת ושתי, וכן הפניה לביקורות נהדרות שנכתבו | הזמנה לשני אירועי השקה לגיליון הראשון של כתב העת "גרנטה" שיתקיימו החודש | הזמנה למפגש היכרות ב"סיפור פשוט" לקראת סדנאות הכתיבה שיתקיימו בשנה הקרובה ובהן סדנת "בגוף ראשון" הוותיקה שלי | תזכורת אחרונה לגבי "מרחב כתיבה" – מסגרת לליווי תהליכי כתיבה בהנחייתי (נותרו שני מקומות פנויים).

מוזמנות ומוזמנים להפיץ, ליידע וכמובן להגיע, אשמח מאוד להתראות,
שלכן-ם,  עדי

————————————–

לכבוד צאתו לאור של "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס, תתקיים ב-15/9 השקה חגיגית ב"סיפור פשוט".
הסופרת אילנה ברנשטיין תדבר על "בגלל המוזיקה", המשוררת והמתרגמת לי עברון ועקנין תדבר על תרגום קולח לעברית,
החוקרת והמתרגמת מאיה מיכאלי תדבר על עדויות בדיוניות לשואה ואני אדבר על וריאציות של כתיבה בעקבות מלחמה.

ביקורות:
————————————–
ב-7/9 יערך ערב לכבוד הגיליון הראשון של גרנטה על "געגוע וסיפורים קצרים מאוד" עם אתגר קרת, עדי שורק, מעיין רוגל ב"תולעת ספרים" מאז"ה
 
ב-17/9 יערך ערב נוסף לכבוד גרנטה על "שגרה ומציאות" בהשתתפות סלמן נטור, עדי שורק, יובל פז, טל ניצן ומירה רשתי, מנחה: ענת שרון-בלייס  ב"קרון ספרים", טבעון
 
————————————–
ב-9/9 יערך מפגש הכרות עם סדנאות הכתיבה ב"סיפור פשוט" ובהן "בגוף ראשון" שלי, וסדנאות נוספות בהנחיית דפנה בן-צבי, איתן בולוקון, שועי רז וענת זכריה. להלן דברים שכתבנו על הסדנאות שלנו לקראת הערב >>  
————————————–

"בית מלאכה למילים" – אם את/ה על סף או במהלך טקסט בהתהוות – "בית מלאכה למילים" היא מסגרת מצויינת לפיתוח, התקדמות והשראה. נותרו שני מקומות פנויים. ימי ג' בחללית, הירקון 70 תל אביב-יפו. 

לפרטים המלאים >>

הרחבת גבולות הדיבור – על "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

[ספר חדש בסדרת "ושתי" | תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר – מאיה מיכאלי]

אומרים שאדם אינו נולד סתם כך, ביום זה או ביום אחר. שיש משמעות לתאריך ההולדת, למיקום הכוכבים בשמים, לעונה. האם ניתן לומר דברים דומים גם לגבי ספר?
"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס ראה אור בעברית לפני כשבועיים, בשעה של דיבור גס או למעשה, בשעה חשוכה של אין-דיבור, של פעולות אלימוּת קשות, הרות אסון. ואני תוהה, הייתכן כי יש לזה משמעות…

"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

ספרה של דיראס כותב על הנותרת – אורליה שטיינר שאיבדה אב, או אהוב, או אם. מישהו שנרצח במחנות השמדה, מישהי שמתחבאה בעליית הגג לאחר שהוריה נלקחו, מישהו שטבע במקום שבו אלימות החריבה.

אך בסופו של כל טקסט בשם "אורליה שטיינר" (יש שלושה טקסטים בשם זה בספר) מסתבר כי לא היא הדמות שאיבדה אב, אם, אהוב. מסתבר כי אורליה שטיינר היא הכותבת, נערה בת 18 שכותבת. ובכן, מי היא אורליה שטיינר הכותבת? האין גם היא, במובן מסויים, נותרת? נותרת מאחורי שובלי ההרג, אוספת כאבם של יתומים, זעמן של נשים שאיבדו, של גברים שניתלו, את השיגעון של החשיפה לזוועה?
מי היא אורליה שטיינר ומניין היא כותבת את הכאב? מהו היסוד לאמפתיה בין הנערה הכותבת לבין מישהי אחרת? מישהי אחרת שלה היא משאילה את שמה, או להפך, שממנה היא נוטלת אותו? מהו כוחה של דיראס לנוע בין הדמויות?

הדיבור של דיראס מורכב. הדיבור שלה שירי. הדיבור שלה מעורר אמפתיה וגם סלידה. היא יוצרת מארג ומחפשת את גבולות הדיבור, אבל לא מתוך הרצון להתלהם (אותו רצון שקו דק בינו ובין שליפת האגרוף) אלא מתוך הרצון להרחיב את הטבע המדבר, את רשת יכולות הכתיבה, את יכולות המיעון, אליך, אלי.
"אורליה שטיינר" ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע (ההיה זה רק רגע?) לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של הכותבת לנוכח סבלה של "האחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.
מי יתן וישמע כאן ויחלחל להמשיך לקרוא

גזר דין מוות | מאת הסופר הסורי זכריא תאמר

נמר מנייר[סיפור מתוך "נמר מנייר". ספר חדש בסדרת "ושתי"]

 – ערך ותרגם מערבית אלון פרגמן – 

 עומַר אל-מוחְ'תַאר מיטלטל מעמוד התלייה בראש שמוט, עיניו עצומות, רגוע, שותק, גאה, אינו שועה לשומר האמון לשמור עליו, הנושא עליו את נשקו.

השמש הזורחת הייתה באותה השעה כשלג חיוור. עומר אל-מח'תאר ניסה לחפש שמש אחרת, שתעניק חום לדמו הקר. הוא דמיין לעצמו ציפור קטנה רעבה, המסרבת ללכת בבוקר לבית הספר, בציפייה לגשם שירטיב את לחמה היבש. הוא דמיין שושנה לבנה מנמנמת על מיטת ברזל, רועדת מקור, ואין ברשותה הכסף הדרוש לקניית תנור. הוא דמיין חתול כלוא בבתי מרקחת, החולם על גשם של כנפיים. הוא דמיין עננים הרצים בסמטאות, מאַבְּקים את בגדיהם, מתקוטטים עם הילדים ומנפצים באבניהם את זגוגיות החלונות. להמשיך לקרוא

חיי צ'כוב – אירן נמירובסקי [חדש ב-ושתי]

סיפור חייו של אנטון צ'כוב, מגדולי הסופרים של המאה ה-19, כתוב ביד האמן של אירן נמירובסקי.

< רב מכר > שיתוף פעולה בין ושתי להוצאת כתר

לדף הספר >>

לריאיון אתי על הספר ב"ספרים רבותי ספרים", ציפי גון גרוס, גל"ץ >>
התוכנית מה-13/5/11
בערך בדקה ה-40

——————–
מתוך הספר:
——————–

הביתן ששכרה משפחת צ'כוב נמצא בירכתי חצר; קירותיו היו מטויחים חמר. צעדי האנשים בבוץ, בין העשבים השוטים, שברי הלבנים והאשפה שכיסו את פני החצר, כבשו שביל גס לעבר השער ועוד אחד אל עבר האורווה. הצריף נדמה כנוטה על צדו, גוץ ועייף כאישה זקנה. חבית שהוצבה מתחת למרזב קלטה את המים בימות הגשמים: המים היו נדירים ויקרים. חלונות זכוכית קטנים, סוכך עץ, שלושה חדרונים ומטבח, כזה היה בית הולדתו של צ'כוב. "החדר הגדול" היה נחלתו של האב; חדר קטן יותר שימש כחדר השינה של ההורים והחדר הקטן ביותר הוקצה לילדים, ובו גם הוצבה עריסת העץ של אנטון. איקונות כיסו פינה שלמה ב"חדר הגדול", על פי מנהג האורתודוקסים האדוקים. אבוקת אש זהרה למולם יום וליל. על מדף משולש נחו מחזור התפילה וספרי הקודש מוארים בנר גדול תקוע בפמוט מנחושת; והאב הדליק מקלות קטורת מול הדמויות במועדים שנקבה הכנסייה. למרות היותו עני וחסכן לעולם לא קימץ במקלות הקטורת: עננים כבדים עלו ומילאו את החדרים, מכסים ומתגברים אף על ריח הכרוב המריר שעלה מן המטבח. להמשיך לקרוא

אבא שלך. אחותך >> נטלי סארוט

[סיפור מתוך הספר "השימוש במילים", תרגום: חגית בת עדה, ושתי-רסלינג]

"ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך".
הקשיבו להן, למילים הללו… אני מבטיחה לכם שזה כדאי… כבר ציינתי אותן, כבר הסבתי את תשומת לבכם אליהן. אבל אתם לא הייתם מעוניינים לשמוע… אין חירשים גרועים יותר… לא, לא אתם? אתם זוכרים אותן? אני מודה שבשבילי זאת הפתעה גמורה, בכל הרצינות, לא ציפיתי לכך… ובכל זאת צריך – במחילה מכבודכם – כי אשוב אליהן, אני חייבת לחזור אליהן פעם נוספת.
צריך להיות חסרת חשראה במיוחד… יש לי כמה סיבות טובות לחשוב שזה מה שתאמרו… צריך להיות חסרת השראה במיוחד כדי לחזור כך, לדוש בלי הפסקה… אבל אתם טועים, ייתכן שאני חסרת אונים, זה נכון, לנוכח שפע כה רב, לנוכח כל המבחר הזה. כן, נטולת אמצעים, וזה חסך שלעתים עלול להיעשות מרגיז, בלתי נסבל.
לא, ייתכן שזה משום שבפעם הזאת אני חשה מעט אשמה. סמכתי יותר מדי על העוצמה שבמילים הללו כשהעליתי אותן, על הקסם שהן מפעילות לבטח בעצם הופעתן… או שאולי לא הצלחתי – בין הפצרות מכל מיני סוגים – להתיר להן לעכב אותי זמן ממושך יותר, להתאמץ יותר בעבורן. אולם בפעם הזאת דבר אינו דוחק. במקום שבו אנו שרויים עתה, מילים כמו אלה נמצאות במרכז. הן מהוות כאן את מרכז הכובד. הכול מתנקז אליהן ואליהן בלבד.
הנה הן אפוא שוב: "ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך". אישה שישבה אל שולחן סמוך בחדר האוכל או במרפסת בית מלון – אין זה משנה לנו – השמיעה אותן בפנותה אל ילדה הקטן; מילים המעוררות תגובות מדהימות כאשר מקדישים להן… או ליתר דיוק, כאשר מקשיבים להן באוזן כרויה במיוחד, כפי שעשיתי אני…
להמשיך לקרוא

המעבר בתעלות הדמע תקין > נועה צדקה

ארקדיוש, בית קפה, וארשה.

 [ספר ב-ושתי]
 
"אני יודעת ארבעים מילים בפולנית (אולי קצת יותר)   אני יודעת להרכיב משפט של שני מילים   הבחורה יפה   העץ ירוק   הקיר לבן"   

 "ארקדיוש אומר שהרצון שלי להירגע זה כמו שפיל ירצה ללבוש חליפה"       

להמשיך לקרוא

על רצינות ומשחק > מיכל בן נפתלי [ספר ב-ושתי]

אני נכנסתי לנעליו של אבא. הילדה נכנסה לנעליה של אמא שלה. הילד המציא לעצמו תפקיד מחוץ לתמונה האדיפלית. לכאורה. הוא רצה לקרוא ושנניח לו לנפשו. הוא היה הריבון והוא שקבע את הכללים. חדר הארמון שלו היה גם ספריית השאלה. עמדו שם ספה וכורסה רחבה וארון ספרים. לא אהבתי אז לקרוא במיוחד. ניעורתי אל אור היום והתחככתי באיסורים בלי להתייחס אליהם ברצינות יתרה. או כך היה נדמה לי.

…………………………………………………………………………………………
חלק ראשון של המסה "על רצינות ומשחק" מתוך הספר "על הפרישות" מאת מיכל בן-נפתלי
סדרת ושתי, הוצאת רסלינג
…………………………………………………………………………………………

להמשיך לקרוא