ארכיון מחבר: maayanei

ילדה ודב קוטב

[מתוך "אל זה", ספר בכתובים]

פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.

*

התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.

ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.

צילום: שירה סתיו, "התמחיתי במקומות ריקים (11)"

*

הקטע הזה הוא מתוך "אל זה", ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו – סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.

יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה –  והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.

בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.

יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.

איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם

הדפסה מחודשת סדרת "ושתי", הוצאת רסלינג

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

להמשיך לקרוא

אלזה

פורסם בתוך: מאזניים, דצמבר 2020  

לזכרה של המשוררת אלזה לסקר שילר
מתה חסרת כל בחורף 1945 בירושלים

הַמַּלְאָךְ אֵינֶנָּה אֶלָּא גּוּף מְכֻסֵּה בֹּץ עַתָּה, הִיא נִכְפְּפָה בְּקַרְנוֹת הָעִיר, כְּנָפֶיהָ בְּלוּיוֹת סְחָבוֹת, עֵינֶיהָ דָּהוּ. מִבַּעַד לַעֲכִירוּת הָעַיִן הַכְרוֹנִית, דָּוִד ובִּלְעָם, בַּת שֶׁבַע וְהַשּׁוֹשַׁנָּה, הַנָּסִיךְ הַמִּצְרִי יוֹסֵף נִדְמוּ לַחֲבוּרַת נוֹדְדִים קְלוּשִׁים שֶׁכָּשְׁלוּ מִלְּהַגִּישׁ לָהּ שׁוּב אֶת יָדָם וּבָהּ בָּעֵת לֹא עָזְבוּ אוֹתָהּ לְרֶגַע. הִיא שֶׁיָּכְלָה לָנוּעַ בֵּין כֻּלָּם, נתְמוֹטְטָה עַל הַמִּדְרֶכֶת (הַתְּעוּפָה קָשָׁה מִן הַהֲלִיכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַנְּפִילָה עַזָּה וּלְעִתִּים קָשָׁה מִנְּשֹׂא. מַלְאָךְ זָקֵן שֶׁפָּגְשָׁה פַּעַם בְּבֶּרְלִין סִפֵּר לָהּ עַל כָּךְ אֲבָל הִיא – צְעִירָה, נִרְגֶּשֶׁת, נִלְהֶבֶת מִכֹּחַ הַתְּעוּפָה, דָּחֲקָה אֶת דְּבָרָיו הַרְחֵק מֵאָחוֹר). הִיא נִשְׂרְפָה בְּאֵשׁ הַשֶּׁלֶג הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְמוֹטֵט עָלֶיהָ כְּנוֹצוֹת עוֹרֵב בִּירוּשָׁלַיִם.

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים. הִיא לֹא בִּקְּשָׁה לִזְעֹק שֶׁהָעִיר מַלְאָה מֻטֶּה וְהָאָרֶץ דָּמִים, אֶלָּא לְשׁוֹרֵר לָהּ אֶת מִלּוֹת הַהִתְגַּלּוּת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַמַּרְאוֹת הַנִּפְלָאִים, שֶׁל הַתְּנוּעוֹת הַבִּלְתִּי שְׁגוּרוֹת, שֶׁל פְּנֵיהֶם הַחַיָּתִיִּים הַדּוּ-מִינִיִּים הַסּוֹתְרִים שֶׁל הַהוֹלְכִים וְהַבָּאִים, שֶׁל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים, שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ וְשֶׁל יְדִידֶיהָ, הַמַּלְאָכִים.

מֵעָלֶיהָ הָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ לִנְסֹק. הָיוּ שֶׁרִחֲפוּ בַּדְּרָכִים מִבְּלִי לְהִנָּזֵק יֶתֶר עַל הַמִּדָּה מִן הָאוֹר אוֹ מִן הַחֹשֶׁךְ, אֵלּוּ שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָאִזּוּן בֵּין הַחֲלָקִים. וְאִלּוּ הִיא, בַּשָּׂפָה הַזָּרָה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהַדְבִּיק בְּחֶסֶד הַמָּעוֹף וְאִלּוּ הִיא, שֶׁבִּקְּשָׁה לִמְצֹא אֶת הַסֵּפֶר כְּאֶרֶץ, וְאִלּוּ הִיא, שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַחֻקִּים (יֵשׁ לִגְוֹעַ בְּסוֹף הַהַלֵּל וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ אַחֶרֶת, כְּעֵשֶׂב אוֹ כְּפַרְפָּרִים) נֶאֶחְזָה בְּחוּט הַחַיִּים וּמָתְחָה אוֹתוֹ כְּחֶבֶל לוּלְיָן, לְהִתְהַלֵּךְ בְּכָל הַקְּצָווֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים.

לְבַסּוֹף הָיוּ עֵינֶיהָ אֵפֶר שֶׁלֹּא שָׁכַח אֶת הַדְּבַשׁ וְהִזִּיל דְּמָעוֹת עֲכוּרוֹת אֲפַרְפָּרוֹת, כַּמָּה חֶלְקִיקִים הָיוּ בְּתוֹכָן. לְבַסּוֹף הִתְכַּנְּסָה בְּתַכְרִיכֵי כְּנָפֶיהָ הַבּוֹצִיּוֹת, לְבַסּוֹף נֶאֶטְמָה לַקּוֹלוֹת הַמְּבָרְכִים שֶׁנִּתְבַּיְּשׁוּ, לְקוֹלוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁנִּשְׁתַּכֵּחַ מֵהֶם כֵּיצַד לְטַפֵּל בְּאֵם גּוֹסֶסֶת,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לָהֶם נַהָגֵי הַפְּרֵדָה,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בָּרְחוֹב מִבְּלִי מֵשִׂים.

להמשיך לקרוא

ספרות והזרה

מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

A Place beyond Belief in Pristina, Kosovo, Nathan Coley
להמשיך לקרוא