ארכיון מחבר: Adi Sorek

סופרת 

השקה ירושלמית ל"נתן", בבית עגנון

— הזמנה —

אני שמחה להזמין להשקה הירושלמית של ספרי "נתן", שתתקיים בבית עגנון,
משתתפים: גלילי שחר, סדרה דיקובן-אזרחי ואורי ש. כהן. מנחה: עידן צבעוני.
יום ג', 21/5/2019, 19:00, בית עגנון, רחוב קלאוזנר 16, ירושלים.

מצורף קישור לאירוע בבית עגנון >> 
~ אם יש ידידים ירושלמים שיתעניינו ותוכלו ליידעם, אודה על כך מאוד ~

אתברך בבואכם,
עדי

דף הספר ופרק ראשון ב”עברית” >>

ריאיון רדיו עם ציפי גון-גרוס בגלי צה”ל פתאום השפע הוא מעציב ומעיק >>

העיר, המרחב והספרות – מפגש שיח

14 במרץ 2019, 17:00 – 18:30 הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

מפגש שיח בין עדי שורק ועודד מנדה-לוי, מנחה: עודד וולקשטיין

הרומן "נתן" מאת עדי שורק מסופר כשיטוט בעיר ניו-יורק, מבעד עיניו של נתן, ישראלי שהסתבך בחובות ומחפש בעיר הגדולה מוצא. מצבו השכוח, הסיפי, מאיר את המרחב באופן מרושש ועשיר גם יחד.
הספר "אני זוכר" מאת ד"ר עודד מנדה-לוי בונה ומפורר את העיר תל-אביב מזיכרונו המוחשי והמתעתע של הילד, הנער והגבר שגדל בה.
בשיחה ביניהם יקראו שורק ומנדה-לוי מספריהם, וידברו על העיר כעל מרחב הטרוגני רב-פנים. מרחב שבה-בעת שהוא מכיל את הבנוי והמצוי סביב, את החיים כאן ועכשיו – הוא גם מרקמם של ציטוטים, זכרונות תרבותיים, עקבותיהם של מתים – שאנו משוטטים ביניהם מדעת ובבלי דעת, עדים לרחשיהם ושוזרים אותם באותה מַפָּה כפולת פנים שבין היומיום והספרות, בין החיים והכתב.

את הערב ינחה ד"ר עודד וולקשטיין, חוקר ספרות, מתרגם ועורך בהוצאת כתר. מרצה במכללת ספיר ומחבר הספרים "אני אומר לכם שאני מת – מסות על אדגר אלן פו" (רסלינג) ו"משמרת לילה" (ידיעות ספרים).
 
על המשתתפים:
עדי שורק היא גם מחברת ספר הפרוזה "תיירות פנים" (2006) הקושר בין האלפבית העברי לערים חיפה ותל-אביב. בימים אלו היא עוסקת בשאלה "מהי הספרות כעיר מקלט?" במסגרת מחקרה לדוקטורט. "נתן", הוא ספרה הרביעי.
ד"ר עודד מנדה-לוי הוא גם מחברם של שני ספרי מחקר על העיר והספרות: "על קצה המקום" (2011), "לקרוא את העיר" (2010). "אני זוכר", הוא ספרו השני בפרוזה.

המפגש יתקיים ביום חמישי, 14 במרץ 2019 בשעה 17:00 
מוזמנים להגיע למפגש, גם אם לא קראתם את הספרים.
​משך המפגש כשעה וחצי .
הכניסה חופשית אך מומלצת הרשמה מראש >>

פיליפ רנצר, "העגלה הגדולה, 2002

בטלויזיה ראו אישה יפה עצובה

[קטע מתוך "נתן"]
הועלה לכבוד מפגש שיח על המרחב העיר והספרות – בין עודד מנדה-לוי ועדי שורק, בהנחיית עודד וולקשטיין | יום ה', 14/3/2019, 17:00 | ספריית סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב. פרטים מלאים >>

ומצורף מטה גם תצלום של תמרה מסל והזמנה לתערוכה שלה שנסגרת ביום שבת הקרוב!


תמרה מסל, קופסת טלויזיה (1), 2019

נתן. בלילה כמעט שלא ישן. הריאיון הגדול שציפה לו למחרת העצים את חריקת קורות העץ מתחת לשטיחים, חריקות זעירות של חומרים שאינם מפסיקים לנוע, להתגושש זה בקצותיו של זה, להתכלות, להתחרקק בחרקוקים שלא ניתן לשמוע אלא בדמדומי אי-הירדמות, כאשר תדרי חשמליות ותחתיות מודגשים וכל מכונית מרעידה את ההכרה, שעה שזמזומי עמודי חשמל אוטמים את האוזניים וציפורים מגרגרות גרגורים משונים, מדובבות את שחור הלילה בינן לבין עצמן, לעיתים בקריאות משונות, תמוהות, כאילו ננערה בהן איזו תובנה קשה שהעיפה אותן אל משך הידוע רק להן. המקרר רעד וקרקש רעד וקרקש. בין לבין הודיעו פרסומות בטלוויזיה (שנתן פתח כדי לתת לעיניו על מה לשהות) על טעם חדש של דונט – דונט בטעם אפרסק, או משהו דומה. אחר כך הודיעו על כדור חדש שעוזר לשינה ומשלים את זה שעוזר להרגעה ואינו נוגד את זה של הדיכאון, ששיניה הצחורות המסודרות במפגיע של השחקנית הודיעו עליו בחיוך עולץ וקפוא. פיצוץ הבליח ושקט. אגזוז או ירייה. התחתית עברה והרעידה את הבית רעדה קלה שגרמה לשטיחים מקיר לקיר להיראות לרגע – מן המצב של השכיבה על הספה, מן הקִרבה הזו לתחתית ומן הזווית הצדדית של השכיבה – כחיה מתמתחת שגופה נרעד בעונג או באימה. הקורות המשיכו, שולחות מיחושים זו לזו, חורקות עיני עץ גדום, משתלבות בקריאות תנשמת, בנשימות סנאים ישנים. לפתע לא ידע נתן אם חם או קר. אם קר או חם. כנראה נרדם לרגע וחלם שכתם גדול התפשט על הרצפה, ולא ידע אם ניתן לנגב אותו – אם הוא קר או חם. בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

הזמנה לתערוכה של תמרה מסל:

גלריית עודד שתיל | ליברמן 8

לפרטים נוספים — תמרה מסל >>

החיבוק האחרון

מבחר ביקורות

במהלך החודשים האחרונים התברכתי בהתייחסויות נהדרות לרומן "נתן". אני מעלה כאן קטעי ביקורות שכתבו רן בן-נון, יוני לבנה וקרן דותן. ועוד, קישורים לרשימות, ראיונות ושיחות שנכתבו והתקיימו בידי ציפי גון גרוס, שירי לב-ארי, ענת שרון-בלייס, שועי רז, המוסך ואלכסון – שיצרו הד ומקום לספר ועל כך תודותיי הגדולות:

החיבוק האחרון
רן בן-נון, ידיעות אחרונות, 5/12/2018

לאחר שחייו מתרסקים, נוסע נתן, מומחה לתאורה סולארית שנכשל בעסקיו לחפש את מזלו בניו-יורק. עדי שורק יצרה סיפור עקירה ונדודים עכשווי שמוגש בעברית ממורקת. ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות.

"את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים" כותבת עדי שורק בספרה "נתן". החיבוק ניתן בשדה התעופה ומשם החיים נפרדים ומתפצלים, ואולי אפילו מתחילים מחדש. החיים החדשים של נתן לא נושאים בחובם הבטחה גדולה. הזמן הוא סוף שנות ה-80 ונתן, מומחה באנרגיה סולארית שנכשל בעסקיו, עוזב את ביתו ומשפחתו ונוסע לניו-יורק כדי לנסות את מזלו מחדש. הוא מתרסק על ספה בביתו של חבר ותיק וחמוש במכתב המלצה של חבר אחר, האחרון שעוד נשאר לו בארץ – יוצא לדרך.

זוהי מסגרת הסיפור, אבל מלבד הרקע הבנאלי הזה – הוא יחיד ומיוחד באמת. זה מתחיל בשפה המיוחדת של עדי שורק, עברית שתמיד מרחף מעליה איזה צל של ארכאיות עתיקה, מושלם לסיפור של עקירה ונדודים, כאילו ניו-יורק היא איזו עיירה שלום-עליכמית, שצריך להתחנף בה אל הפריץ. ואז מסדרים לנתן ריאיון עם הפריץ, כלומר איל הון נערץ כלשהו ועד שזה יקרה הוא משוטט ברחובות העיר הגדולה, כאילו הולך לאיבוד בכוונה.

המבט של שורק מוצא פיוט בכל דבר – מפועלי העירייה הקמים מוקדם בבוקר למלאכתם, דרך המשוגע התורן שנושא נאום על סנאים שטניים ועד להמוני התיירים הגודשים את מדרגות מוזיאון המטרופולין, שנתן משתלב ביניהם בשמחה, מחשבותיו נודדות אנה ואנה כשהוא שואף לקרבו את המקום ואת הזמן. בשעה שנתן מאבד את דרכו בניו-יורק, מחפש ספסלים שניתן לנמנם עליהם וחנויות שניתן לשוטט בתוכן בלי לעורר יותר מדי חשד – אשתו רינה ובתו רותי נשארות בארץ, מנסות להתמודד עם מה שיש, מוציאות מהארון סרוויס משפחתי יקר, שאין כמעט מה להניח עליו. השפה של שורק מתגבהת ומתמרקת לכבודן, מגלה בחלל ישויות לשוניות ונוכחיות מזהירות, המלוות אותנו באשר נלך וצובעות את עולמינו בצבעים של בדידות.

זו ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות. כמה טוב שיש לנו כאן כותבת כזו, וכמה חשוב. העברית עצמה, וגם אנחנו, דובריה, זקוקים לה כל כך.

——————

"נתן": ספר חכם שמאתגר את קוראיו
יוני לבנה, 3/11/2018, "7 לילות", ידיעות אחרונות, Ynet.

בספרה החדש והמקורי, עדי שורק מתייחסת לקוראיה כאל אנשים אינטליגנטים שיכולים להבין בדיחות דקות, מעברים מהירים ומקטעי הזיה. הספר דורש ריכוז, ועושה חשק לחזור אליו ולהתעמק.

עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת […] גם כשנתן מאבד אחיזה במציאות, כשהוא הופך למין גיבור קפקאי בסיוט עירוני, לאליס בארץ הפלאות הניו־יורקי – ההפלגה הספרותית יוצרת מתח עלילתי […] די בטוח שאחזור לספר הזה. להתעמק, למשל, במקומות שבהם שורק שותלת דמות צידית של נערה משוטטת, כמין כפילה שלה עצמה. מי שאולי תהפוך למספרת או יוצרת. כבר עכשיו, ניכר ששורק מצליחה למזג כאן שני נושאים ספרותיים בולטים משנות האלפיים […] 'נתן' יוצר הקשר מציאותי יותר לגל ספרות וקולנוע דיסטופיים. במקום סוף העולם, שורק מדברת על הרגע שבו האנושות מפסיקה להזדקק לאנשים, למומחיות שלהם. נתן הוא לא בדיוק הקבצן או הפושטק המלומד שסופרים כמו מנדלי ושלום עליכם חיבבו על הקוראים. הוא דמות מהוגנת וחכמה, לפחות בעברו, ספק סטארטאפיסט, ספק הוזה, שמתפקד כשגריר מטעם קורא בן זמננו. המציאות שלו היא סיוט בעיניים עכשוויות: הזדקנות, חיפוש עבודה לשווא, שוטטות בעיר בלי סמארטפון ומפה לוויינית. הפיכה מבעל בית למהגר ונווד […] הספר בונה סביב הקול שלו עיר שלמה, דמויות, ביוגרפיות, שכל פרט ופרט מתוכן רק מחכה למבט ולתנועה. מדוכן הנקניקיות הזולות ועד בית הקברות היהודי העתיק." להמשך הביקורת >>

——————

על קו התפר
קרן דותן, 13/12/2018, ישראל היום

"נתן" של עדי שורק מגולל סיפור של אדם שחייו השתבשו, ומתוך השיבוש הזה גם הכתיבה נפרמת ומחפשת מפלט • התוצאה מסחררת

" השיטוטים של נתן בניו יורק […] מפגישים אותו עם שתיקותיו ועם חסימותיו. אחת הסצנות היפות ביותר בספר מתרחשת כאשר שיטוטיו מביאים אותו אל בית הקברות היהודי "שארית ישראל" בדרום מנהטן, העתיק ביותר באמריקה הצפונית, שהוקם בשנת 1659. שם תוקפים אותו זיכרונות שמובאים כמו מתוך הזיה, קטועים וסתומים כמו הכתובות החסרות שהוא קורא על האבנים: "לעילוי נש.. טויבא בת ר' אה.ון".
הכתובת המשובשת, המורה כי הנערה נספתה בשריפת "הבניין המשולש" ב־1911, יחד עם עוד עשרות חייטים, ובעיקר תופרות, יהודיות ואיטלקיות, שנשרפו חיים ב"סדנת יזע" בגריניץ' וילג', מזכירה את היסודות הרקובים שעליהם בנוי השגשוג הכלכלי האמריקני, אז והיום. אבל החיבור בין ההווה לעבר הוא חלק מתנועה עמוקה יותר, המחברת את סיפורו העכשווי של נתן עם סיפוריהם ההיסטוריים של גברים יהודים, שגם לפני 100 שנה ויותר עזבו את משפחותיהם ואת נשותיהם העגונות ב"עולם הישן" ובאו לחפש את מזלם בעולם החדש. והתנועה המחברת את ההווה עם העבר היא חלק מהמהלך הכללי של הספר, שיכול להיתפס כניסיון לנוע מהפרוזה הישראלית העכשווית אחורה אל מקורות ההשראה שלה, בייחוד ב"ארון הספרים היהודי".

הסיפור הגרעיני על נתן חסר המזל שהלך לחפש את מזלו באמריקה נפרם ברומן לחוטים־חוטים של הקשרים – מעשיות חסידיות, פרפראזות על סיפורי שלום עליכם ועגנון, ציטוטים והדהודים של המקרא והקוראן, ולטר בנימין וז'ורז' פרק, ועוד ועוד – שמפרקים את הסיפור ליסודותיו, אבל בה בעת גם בונים אותו כמבנה ארכיטקטוני רופף ומרהיב שאינספור קצוות פרומים קשורים בו.

ניו יורק עצמה מדומיינת כאן כ"גריד" מספרים גדול ואנונימי, שתי וערב של רחובות ממוספרים חסרי ייחוד – מין לוח שחמט גדול – שדווקא משום כך אפשר "לשחק" עליו, "לתפור" בו משמעויות. שורק משתמשת פעם אחר פעם בביטוי הדו־משמעי "קווי התפר" כדי לתאר את המשמעויות ש"נתפרות" דווקא מתוך השוליים, מתוך המפגש עם הקשרים אחרים. להמשך הביקורת >>

לרשימות, ראיונות רדיו ווידאו נוספים, שנכתבו והתקיימו בידי ציפי גון גרוס, שירי לב-ארי וענת שרון-בלייס, שועי רז, "אלכסון", "המוסך" >>

ליצן הצלבים

הערב (יום רביעי 6.2) אהיה בהשקה מיוחדת במינה, לכבוד ספרו של המוכתר (גלעד בן-דוד), שתלווה בהופעה של המוכתר עצמו – אמן קברט קאמפי, זמר מופלא, מלחין ומשורר. אדבר שם על:
– האופן שבו צץ הרעיון להוציא אסופה משיריו (או בעצם, על: איך קרה שאני מכירה על-פה שירים של המוכתר, כמין קונטרה לאלו של נעמי שמר ש"נדחפו" לתאי האפורים כחלק מהאינודקטרינציה הישראלית?).
– על שיר אחד שמספר על ליצן הצלבים – דמות שנעקדת על מזבח המופע כדי לתווך עצב, זהמוכתרעם וכאב לקהלה הצמא, והיא עטויה בבת צחוק מתעתעת.

– ולבסוף, על מחזור השירים "חיילים וזונות" שראיתי אותו מושר אי-אז בשנות ה-90 במועדון הרוקסן, בעוד המוכתר עטוף במעיל פרוות נמר מלאכותית, עדוי בטבעת עגולה גדולה ומאופר באקספרסיביות בין שחור ולבן. למה? כי המחזור הזה יודע לדבר במלחמה ובמכונת התשוקה המייצרת אותה, בין החיילים והזונות, באופן שאיש, כמעט, לא ניסח עדיין בעברית.

ובעיקר אקשיב. למוכתר שיופיע וישיר, ולאחרים שיקריאו מתוך השירים שנאספו לספר "אגודת נחשים".

———-
השקה – המוכתר – "אגודת נחשים" (הוצאת רסלינג)

יום ד', 5/2/19, "הנסיך", נחלת בנימין 18, 20:00.

פרטים בפייסבוק >>

~ כולם מוזמנים ~

 

 

בין ישראל וניו-יורק, כתיבה ממרחק וקירבה – הזמנה לערב על ספרות וקולנוע

יקרות ויקרים, אשמח בבואכם: יום ה', 24/1/2019, 19:00, בית-אריאלה, תל אביב
בהשתתפות: דורית רביניאן, נוח סטולמן, עדי שֹורק
מנחה: ליאת אלקיים
וידאו ארט: דנה לוי

ספריית בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל אביב – הכניסה חופשית

פרטי האירוע בפייסבוק >>

ישראלים בניו יורק כותבים ספרות וקולנוע על ההוויה הישראלית: נדבר על ניו-יורק כמרחב ספרותי רחוק-קרוב, שבמסגרתו אפשר להתייחס באופן אחר, נועז יותר, להוויה הישראלית. האם דווקא ממרחק ניתן לחוש בעוצמה ניחוחות, מקומות, אנשים, מרקמי חיים?

city grid

City grid

דורית רביניאן תשוחח על ספרה "גדר חיה", שעלילתו מתרחשת בניו-יורק. מסופר בו על יחסי אהבה הנרקמים בין ישראלית ופלסטיני בעיר הזרה, שדווקא בה יכלו להרגיש קרובים; ובכל זאת, אהבתם מסתיימת באופן טראגי. האם רק ניו-יורק יכולה להיות "תפאורה" לאהבה כזו? ואם כן – האם בעצם מדובר באהבה לא אפשרית, שאיננה יכולה להחזיק מעמד במרחב המסוכסך שאנו חיים בו, או שאולי ההרחקה הספרותית לניו-יורק מאפשרת להתקרב כאן, בעברית-ערבית בישראל?

עדי שֹורק תשוחח על ספרה "נתן", שמתרחש בין רחובותיה של ניו-יורק. שם מוצא את עצמו נתן – ישראלי מצליח שהסתבך בחובות – משוטט ברחובות העיר, בסף חוסר בית, מראיון עבודה אחד למשנהו. מסופר בו על הגירה, עוני בליבו של השפע, ומגע עם זרות. וגם על היחס שבין הישראלי ליהודי הנודד – איך דווקא במסע ספרותי לניו-יורק אפשר היה לחפש לעברית גיוון – ולערב בין חילוניות ודתיות, בין אוונגרד ותפילות עתיקות.

דורית רביניאן ועדי שֹורק, שכתבו את הספרים בעודן בתל-אביב – ידברו על ניו-יורק כמרחב ספרותי רחוק-קרוב, שבמסגרתו אפשר להתייחס באופן אחר, נועז יותר, להוויה הישראלית.

נח סטולמן, תסריטאי שהתגורר בניו-יורק 14 שנים – יספר על סדרת הטלויזיה "תמרות עשן" שאותה יצר. הסדרה, שמתרחשת ברמת הגולן, נכתבה בידי נח סטולמן בספריה בברוקלין. האם דווקא ממרחק יכול היה לחוש בעוצמה את הניחוחות, המקומות, האנשים וההוויות של הצפון הישראלי? באיזה אופן השפיעו החיים באמריקה על סדרה ישראלית? האם הכת הסהרורית שמככבת ב"תמרות עשן" היא תוצאה של עירוב בין "פה" ו"שם"?

את השיח תנחה העיתונאית והסופרת ליאת אלקיים, הכותבת את הטור "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות" (הארץ). היא תשאל מה מתווסף לקיום בין ישראל וניו-יורק מתוך הכניסות והיציאות, נדודים שמבקשים ליצור בית עשיר (אולי גם יציב יותר) מתוך שהוא מצליח להיות במגע גם עם סדקיו ופגמיו.

* השיחה תלווה בהקרנת עבודת הוידאו This Was Home של האמנית דנה לוי, ובקטעים מתוך הסדרה "תמרות עשן".

* האירוע ישודר בזמן אמת, באתר הפייסבוק של בית אריאלה

"נתן"

שמחה לספר שספרי החדש – רומן בשם "נתן", ראה אור בימים אלו בהוצאת כתר.
נתן הוא אדם מצליח שהסתבך בחובות, נקלע למצב של עוני, ומחפש עבודה בניו-יורק. הרומן מסופר מזוית זו, של אדם שכשל באמצע החיים ונהיה על סף חסר בית; איך העולם נחשף בפניו כך, איך הוא עצמו נחשף כך בעולם.
NATHAN - sipur pashut

כה אשמח שתקראו בו ותעזרו לי להפיץ את שמעו.
ראו מטה את גב הכריכה, קישור לדף הספר ועוד.

~ הספר נמצא בכל חנויות הספרים הפרטיות (הנפלאות) ובכל רשת צומת ספרים. הוא לא נמצא בסטימצקי בשל ויכוח עסקי בין כתר ובין סטימצקי ~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 "נתן" מאת עדי שֹורק >>
גב כריכה:
נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית, שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) – זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קישור לראיון ב"ספרים רבותי ספרים" עם ציפי גון-גרוס, גלצ >>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"פרוזה חד-פעמית שמצליחה לרגש ולעורר מחשבה בה-בעת" – קישור להמלצה, ציטוט ותמונה מיוחדת מאת צוות "סיפור פשוט" >>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בקרוב: ראיון רדיו בתוכנית "מה שכרוך" עם שירי לב-ארי וענת שרון (רדיו "כאן תרבות") יום ה' 1.11.2018 בשעה 12:00
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עורך הספר: עודד וולקשטיין
מספר עמודים: 182

המבקש לחם; מיצב-כתב [הזמנה]

אני שמחה להזמין למיצב-כתב בשם "המבקש לחם" שאציג כחלק מתערוכה קבוצתית בשם "המקרר 2017".
"המבקש לחם" עוסק בדרי-רחוב וקבצנים – הן מתוך תעוד בכתב של דמויות ממרחב היום-יום בתל-אביב שאותו קיימתי במהלך העשור האחרון, והן מתוך פרגמנטים שליקטתי מתוך המסורת היהודית, על הידע שנצבר בה ביחס למצבי עוני, גלות וחוסר-בית. הפרגמנטים נערמים בעגלת-קניות שעברה דפורמציה והפכה למעין רכב-כלאיים המזכיר גם ארגז ארכיב, והם מזמינים לפשפש ולקרוא בהם.
במיצב שני אלמנטים נוספים: שורות מן השירה המוסלמית העתיקה הקשורות בהענקת מקלט ומחסה. ועורב, המשקיף מן הצד על שברי המילים.
"המקרר 2017" הוא אירוע אמנות רב תחומי, בחלל תעשייתי בן 1900 מ"ר תחת פני האדמה. הוא ממוקם בחלל ששימש בשעתו בית הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב. אוצרות: איריס פשדצקי וגילי אייזנברג. 

התערוכה נפתחת ב-.28.12
שיחי גלריה:
29.12 יום ו' 12:00 – עם כלל האמנים.
5.1 יום ו' 12:00 – שיחה ביני ובין הארכיטקט זאב דרוקמן, מטעם עמותת למרחב.
את הפרטים המלאים אפשר למצוא כאן: המקרר 2017
אני מודה למגזין "גרנטה" שפרסם את "כריעה", מבחר פרגמנטים מן המיצב: כריעה  
שלכם,
עדי

ל.ח.ם: שפה, גוף ומלחמה באירופה [קריאה בעגנון]

ביום שישי ה-24/2/17 ארצה על פיסקה מיוחדת במינה מאת ש"י עגנון (מן הנובלה "עד הנה") שבה מהפכים בשורשי הלשון העברית.
ההרצאה תתקיים במוזיאון תל-אביב במסגרת הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית.
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

הנה תקציר הדברים, ואשמח להתראות

המפגש יוקדש לשאלת עירוב הגוף והכתב ביצירת ש"י עגנון, מתוך עיון בנובלה "עד הנה", המתרחשת בגרמניה בעת מלחמת-העולם הראשונה.

Otto Dix - Pragerstrasse 1920

Otto Dix – Pragerstrasse 1920

שם, על-סף שינה, בסף-שפה, שוכב המספר (סופר או חוקר יהודי) על מיטתו, ברעב וללא שינה. מתוך הרהורים קשים הוא הופך בשורשי השפה העברית ובמיוחד בשורש ל.ח.ם. הבל-פיו של גוף-רעב-סרבן לש את המילים, ובודק לכמה הסתעפויות יסתעפו. מתוך-כך מופיעים צבירי-משמעות גדושים ומרוששים, המתפרקים לקולות היצורים, לאותיות הנפרדות ומצטרפות.

משחקי המילים הסיפיים, הנכתבים באין-חומר – יקראו בידנו כרפלקסיה עמוקה על מערכיה של הספרות והשפה. אופני התקיימותם מאירים את הברית המיוחדת והמפתיעה שבין זרמי אוונגרד מודרניסטיים לבין מסורת המדרש היהודית. מתוך-כך מתחדדת הפיגורה המיתית/לשונית של היהודי באירופה – כ"סוכן שפה" הכרוי ליחס שבין תיקון ושיבוש, וכמי שנושא עימו מסורת של ערעור פורה על מצבי קיבוע טוטאליטריים ("אידאליים") של משמעות ומובן. פיגורה המשוקעת באורח חרב ונפזר (כזרע נידף) באפרטוס הספרותי של המערב.

היצירה "עד הנה", עוסקת ביחסי גרמנים ויהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשאלת עזבונות הספרות היהודית. היא מהווה קינה על שעת השפל הקיצונית של שיח-המדינה המערבי ועל אלימותו. אך דווקא בה עולה הצעה פו-אתית מיוחדת. והיא נעשית מתוך קשב פוליריתמי – הן לשוועת גוף הבן המרוטש, שנשלח כבשר למלחמה ושב הלום-קרב והן לדמעות מתפללים יהודים שנרשמו בקורפוס הספרים הגזולים.

את הקריאה ילוו מקורות מן הכתבים היהודיים העתיקים ("תלמוד בבלי", "ספר יצירה") לצד מקורות מודרניסטיים (הדאדא והתגלגלותו ליצירת ז'ורז' פרק). ציר נוסף שילווה את הדברים הוא שאלת הגוף והכתב כפי שזו עולה בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, בספרו Corpus.

ההרצאה מתקיימת במסגרת מפגשי הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית שנושאו: לחשוב את אירופה (מ) כאן ועכשיו
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

סטודנטים המעוניינים להגיע לדיון יכולים להיכנס למוזיאון ללא תשלום לאחר הרשמה מראש     באמצעות הודעת סמס: 0506866653

זיכרון בשפה של מרינה צווטאייבה

"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[…]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט – אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם". ["המסע אל הים – פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה].

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה. 225px-Tsvetaeva
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים. להמשיך לקרוא