ארכיון חודשי: אוקטובר 2021

"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

[פורסם במאזניים, עורכת: מיכל חרותי, תשרי תשפ"ב]

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן… לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

להמשיך לקרוא

נכתב בחפצים

[פורסם בסְפׇר – כתב עת לספרות חורגת בעריכת אלעד נבו ודביר צורף; מתוך "אל זה" ספר בכתובים]


הדסה גולדויכט, שיעור כתיבה #1, 2005

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה. משום הלילה, נכתבו המילים-אותיות-חפצים על רקע שחור ומשום שנתלו, התנדנדו קלות ברוח.
הכיסא דמה מעט לאות א' אך היא הייתה מרווחת מאוד וגופה צר: כיסא-אות מתנודד, עצום ופגיע.

כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות.

– לאחרונה המרחב בתוך הזמן הפך לנהיר ביותר, כאילו קיבל הזמן נפח.

– לפני השינה קראתי שהאות ו' היא רוח, בספר אחר האות ו' הומלכה בהרהור. יתכן כי היא זו שנדנדה את הדברים.

כל הלילה ידעתי שאני שרויה בתוך פסוק ומתבוננת בו מלמטה למעלה, בחַשְׁרָה, תלוי במרווחים עצומים של מדבר חושך ואור. כל הלילה ידעתי כי לוּ אתעורר לכתבו יפסק וישכח וכן – מתוך תחושה של מועקה ודחיפות – כי עלי להתעורר כדי לכתבו. אך חלק אחר התעקש להמשיך ולתהות על התנועה שבין האור והחושך, החושך והאור ולא לקום.
כך זה נמשך והלך עד שהופיעה איילה ומתחה את חוט הגבולות המתמוסס של השחר, להאכיל את כל החיות המחכות בסיפורה.

*

המלחין חיים רחמני הלחין את הטקסט ושר ברגישות מיוחדת. מוזמנות.ים להקשיב:


*

"סְפָר" הוא כתב עת חדש בעריכת אלעד נבו ודביר צור. דברי המערכת מתייחסים למשבר הקשה וגם להזדמנות שהספרות העברית מצויה בהם בימים הללו. אולי זו תחילתה של שיחה חשובה על קריסת המרכז הספרותי בעברית ועל השינויים הגדולים שהשדה הזה עובר.
מבחינה פואטית כתב העת כרוי-אוזן למצבי ביניים שבעיניי הם חיוניים ומרתקים. כך כתבו העורכים: "הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שנכיר בו, שנתקרב ושנגע בו, ומאותו רגע תחום חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים."

חלק מן החריגה שמציע "סְפָר" הוא הקישור בין ספרות ומוזיקה, דרך לחנים שחיים רחמני חיבר בהשראת הטקסטים השונים. בניגוד למקובל, גם הפרוזה משמשת כמוליך וכבסיס למוזיקה של רחמני ולא רק השירה.

להמשיך לקרוא

מפלט: מרצפת 1/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, אוקטובר 2021, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג

… ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>