קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, יוני 2021]

דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

ובכל זאת, אנשים רבים מוקירים את הכיכר, את הנאת הישיבה והמשחק בה, ואני ביניהם.

ביומני מתועדים חלק מן הדברים; אני פוסעת בין רשומותיו:

11.3.15 סמוך אליי צבר נגוס. יש לו ארבעה או חמישה עלים שנדמים צרובים ונגועים בפטרת. ובכולו מתקיימת איזו חיוּת עזה כפי שניתן למצוא בגוּף גדוּם.

עלי הצבר מתנודדים לעברי ברוח הקרירה, לצלילי מוזיקה עליזה שבוקעת מרמקולים חבויים בספסלי העץ.

ארבעה אנשים בווסט זוהר שותלים פרחים בערוגות הפרחים שאני נוהגת לכנות "ערוגות ורסאי". ערוגה אחת כבר אדומה, ופרחים בה מנצנצים לקראת אביב צרפתי.

הכול כל כך קטן פה, אפילו עלוב במידה מסוימת, עד שקשה להיות רק ביקורתיים כלפי הניסיון להיות גם קצת ורסאי, ולוּ בקצה אחד של גן.

 18.3.2015 מישהו הדביק ברקוד על עלה בריא של צבר. 7.40, זהו מחירו כעת.

31.5.2015 כבר התחמם. סוף מאי אמנם. כבר השמים תכולים ובאזור החול הדרומי של הגינה צמחי החוף פורחים […] כבר נפלה רקטה אחת לא רחוק מכאן. כבר חברתה של דודתי המשיכה בדברים רוויי גזענות […] כבר העורבים מקרקשים בגן הסמוך, יודעים עלינו משהו שאיננו זוכרים וזועקים את ידיעתם חסרת התוחלת […] פסנתר נע במהירות מיוחדת תחת אצבעות. גם הוא זוכר משהו מזה ולעתים נמזג בקולות העורבים, בנקישות נקש נקש קשות.

הקקטוסים עדיין אכולים בחלקם ובריאים בחלקם האחר. החלקים האכולים מזכירים חיה זקנה שעורה שחוק. חיה גדולה שעורה עבה כמו קרנף, למשל […] כבר התחמם מדי. השמש מזכירה שבקרוב יהיה חם עוד יותר. גם לעורבים חם מדי. עתה אינם מוסרים דבר.

3.6, יום ד' נגינת פסנתר יפהפייה מתחת לספסל מתיקה נשימה. הצבר החולה נאכל עוד. נעכל. העלה שלו איבד מצורתו העגולה ונראה כמין משולש חסר, חי-קוץ: בשרנות של חיים ויובש של דומם. עלה אחר עודנו עגול אבל השיל את עורו. העור הירוק תלוי כמו בלון רפה או עור שלפוחית הממתין להבשלת התנתקותו. בשר העלה יבש ומסורג גידים. גידי-שערות משונים כקשקשת.

עדותם של הצברים הגוססים בתל אביב התגלתה בפניי כמין מקרה משונה ומעורר מחשבה. כמה מרתק היה, לכן, למצוא את עבודת האחות הקודמת ל"כיכר התרבות" –"פרדס", שהוצבה בוולנסיה בשנת 2002 (Institut Valencià d'Art Modern). שכן זו תערוכה שיש בה פסל גדול יצוק של צבר ששמו: "רקוויאם לצבר".

המיצב "פרדס" כלל חמישה חדרים שבהם הסתחררו אלמנטים שמוכרים גם מהכיכר – חול, עצים, שיחי צבר (וגם דגי זהב מיובאים מסין. הם מזכירים לי בזרותם את הפרחים הצבעוניים בערוגות הכיכר). בחדרים הונחו חורבות של עבודות קודמות של קרוון, שאנו עוברים סביבן, סולם מונח לידן ומוביל מעלה-מטה, עצי זית עקורים, צברים חיים שתולים בקופסאות פח בתוך בריכות, פרדס ננסי של עצי תפוז מצוי בתוך החלל המוזיאלי ומחוצה לו – חצוי בקיר זכוכית. ובחדר האחרון מוצב פסל הצבר.

אך פסל הצבר ב"פרדס" מהדהד צבר אחר שצויר בידי קרוון בצעירותו, בהיותו כבן עשרים וחמש, עת הקים את קיבוץ הראל שנבנה על חורבותיו של הכפר הפלסטיני בית ג'יז بيت جيز. זהו ציור בצבעי שמן בשם "טבע דומם נטוש" (1955), שכבר הפך לאיקוני. מצויה בו ערימת חפצים מוטלת: כד מים מחרס. מעיל. כף של צבר. עקבות לפליטות. המעיל והכד נמזגים באדמה בצבעיהם החמים, בכבדותם, בתחושה שתוכם יצא והם עצמם, הנטושים, הריקים, ישובו בקרוב להיות עפר, חלק מן הדרך שעליה הוטלו בעת המנוסה. באחד הראיונות הסביר קרוון כי שילב בסוּגת הטבע הדומם, הנתפסת כשמרנית, א-היסטורית ונוטה לאוריינטליזם – תוכן פוליטי. כך קיבלה עדותו לקורות הכפר מימוש בצבע ובקנווס שאורכו 65 ס"מ ורוחבו 51.

(לפעמים גם ציור הוא פסל)

על ערימת הדוממים הקטנה שאסף האמן בכפר החרב הונחה כף של צבר, סַ'בְּר. כמין יציר ייחודי שמצוי בתווך בין החי והדומם, חיותו של הצמח מאירה עדיין. על אף היותו כרות שופך הס'בְּר صبر אור ירוק-תכלכל על התמונה ומבקיע בה שתי נקודות כתומות – פירות שהבשילו.

("טבע דומם נטוש" – יש שמות של ציורים שכדאי לחשוב עליהם כעל שירה)

"לוּ יכולתי הייתי מצייר את תהלוכת המגורשים הארוכה שראו עיניי", אומר קרוון בשיחתו עם שבא סלהוב, במסה על "פרדס". המסה משרטטת קווי אורך ורוחב לנושא הס'בְּר صبر והצבר ביצירתו של קרוון,* ו"טבע דומם נטוש" מצוי בבסיסה כקוטב קריטי. כך נפתח אל המיצב בוולנסיה צד העצב הפלסטיני, ולצדו קינת הצבר הישראלי, בפסל שבו רואה שבא רק מוות ועקירה. הצבר הילידי, העירום מדפוסי העבר, מפורש לדידה כמי שאיננו "זית", איננו חלק ממערך הסמלים המסורתי-דתי של המרחב. ה"צבר" כולו חול וארציות, מעשה של הזדהות עם הווה חילוני שביקש לסלק את "היהודי" שכולו "ספר ללא ארץ". משום כך ילידיותו כושלת, חסרה, ואיננה מצליחה להשריש.

דני קרוון מבכה את חלומותיהם השבורים של הצבר וס'בְּר صبر גם יחד: "מעיר את זכר גורלם המשותף, את זכר אסונם המשותף: אסון שעקבותיו נרשמים ונמחים כמו על פני נייר טיוטא, על פני החול המשותף של ארץ משותפת, ארץ שכל אחד מהצברים חולם אותה לחוד, ולשניהם היא איננה מתגשמת; חלום הנמשך כמו מסע על פני ארץ קרועה, חרוכה מהמלחמה האחת, הנמשכת, שאינה יודעת לחדול" (241).

(בכל זאת, אני תוהה על המשפט "לו יכולתי הייתי מצייר את תהלוכת המגורשים הארוכה שראו עיניי". באמת ובתמים אני תוהה. מדוע אין יכולים? ואם האמן אינו יכול, מה אנו יכולים לעשות בשרידי הרישומים של הגירוש? בדלותם. באילמותם. בטני מתופפת באלפי תופים).

השיחה בין קרוון ובין שבא מעוררת מחשבות על אפשרויות ההיגד במקום שבו דברים רבים מוחרשים, כמעט אסורים, נטולי מקום בתרבות: מה שנאמר בעל פה, הציור שצויר חמישים שנים קודם לכן, מצטרפים אל האובייקטים הפזורים בחדרי המוזיאון בוולנסיה, אל חורבות היצירות שפיזר קרוון ואל נוכחותן. כך, בשילוב שבין טקסט ודימוי, באדוות מעשה האמנות, בדיאלוג הפרשני, נכרה בעבורנו מרחב משמעותי לעדות.

(בטני, האם את שוקטת?)

התנועה ביצירתו של קרוון מדברת גם את היפוכו של המסע ההיסטורי (משנת 1955 ועד 2002), כלומר את הבו-זמניות של העבר והעתיד, המתקיימת במקום הרוחני, המקום של האמנות. שם, כבמרחבי-חלום, מתאפשרים מגעים פרגמנטריים, לוֹטִים, בין הפנטזיה החרבה של היהודי האירופי "החלוץ" ובין החורבן הפלסטיני. הס'בְּר صبر הפלסטיני הכרות, המצויר, פוגש בוולנסיה את הצבר הישראלי המת, המפוסל: "שניהם שייכים לאותו 'אז', שניהם מספרים את אותו 'עכשיו', את אותו העיוורון המתגלה בפתרונות יוסף […] את אותו עיוורון המתגלה באשליית נבדלותם המוחלטת של שני הצברים האלה" (241).

"פרדס" הוצבה בשנת 2002 ומאז עברו כמעט עשרים שנה. עתה נדמה שצריך להוסיף לשאלת הרפלקסיה של הצברים גם את דמות הצבר בגלגולו החדש, המגלם את שיבת המודחק: היהודי-מסורתי-דתי-ישראלי שכבר איננו "ספר ללא ארץ". זה שאנשים רבים בקהילותיו מאוהבים באדמה באופן מטריד ומסוכן כמין גלגול (צפוי? מפתיע?) לזה של האבות המייסדים. גם הצבר הזה כבר חלק משמעותי ואף מכריע מ"כיכר התרבות" הישראלית.

אני תוהה – האם גם עתה, מתוך ההיפתחות לחלום-הממש שהוא היצירה, יוכלו הצבר והס'בְּר صبر להיפגש לא רק מתוך נבדלותם, אלא גם מתוך קרבת האבל? האם תשומת הלב לחורבן של כל קבוצה לא תהפוך למשקולת-נגד שמשכיחה את הקבוצה האחרת? עליי להאמין שכן. עליי להאמין שעבודת האמנות, כמקום רוחני שמשולב בעיר, מסוגלת למה שהמרחב הרגיל עדיין אינו מסוגל לו. היא מזמנת עירוב זמנים וקטבים, התגלות המודרנה בקדמוניותה, מקום שבו יימסך אבל באבל.

ערוץ נוסף במיצב של קרוון בוולנסיה הוא הצברים החיים השתולים בפחיות שימורים גדולות ומונחים בבריכות שבצדי החדרים. הם נועדו להזכיר צורות אחרות של מעברים שאינן כרוכות רק בהרס, אלא בתנודות על פלגי מים (233), כמו נדודיו של הצבר ממקסיקו לספרד ואז לאזורנו. וכמו נדידת האלימות אל מרחב האמנות המקונן. מעבר דומה מגולם ב"כיכר התרבות" בצמחי החוף שמתאקלמים היטב באזור החול וכוללים גם צמחים מדרום אפריקה (צלקנית החרבות) שכבר התבייתו בחופי האזור. גם הגבעה בקצה הדרומי של הכיכר מזכירה מעברים חיוביים הקשורים בשימור ובטיפוח הקיים, שהרי היא הוקמה על מנת לאפשר לעץ שקמה גדול לנדוד ממקומו הקודם בקצה שדרות רוטשילד, ועתה מתגלשים בה ועולים אליה ילדים רבים ומדי פעם גם נגנים.

אני שבה מ"פרדס" שבמוזיאון בוולנסיה אל "כיכר התרבות" המעורבת בחיי העיר ורחוקה מן החלל המוזיאלי. קרוון עמל עליה במשך שמונה שנים (2013-2005) והיא הפכה לאחת העבודות המזוהות ביותר עימו. במהלך כתיבתי על אודותיה קראתי דעות שונות ורבות. ישנן כאלו שמצויות בהלימה עם דבריה של שבא סלהוב, המעניקים פרשנות אמנותית ורוחנית למקום; אחרות נכתבו בידי אדריכל נוף ובידי פעילים חברתיים שביקרו בחריפות את פשטנות הקווים, את צבאיותם, את חוסר ההתחשבות בצורכי המקום המשווע לצל; קראתי גם את דבריו של קרוון עצמו, שבע הביקורות, שחשב שכיכרות לא נועדו להיות מוצללות וחש תסכול מהיעדר התחזוקה הנאותה של הכיכר; קראתי גם את הביקורת של אסתר זנדברג, המבכה את פתיחת הדרך בין שדרות ח"ן לכיכר ומבקרת את הבוהק המסנוור העולה מן המרצפות; עיינתי גם בדבריה החמים של ציונה שמשי, שראתה זאת ההפך, והזכירה את גן הירק והבוסתן שהיה במקום בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ושהגינה המונמכת ושדרת העצים הסמוכה הן מחווה לו. איש ואישה לא כתבו על דלתות הסתרים המובילות אל המקלט ונפתחות בעת מלחמה, מסוות את התחתיות. דלתות שרבים ממכריי אינם זוכרים, אף שחלפו לידן בזמן שהיו פתוחות. הן מתפקדות כמו התת-מודע, המסווג את שמותר ושאין מותר להעלות לפני השטח. התבלבלתי. נבקעתי במבוכה. רציתי לאהוב יותר, רציתי לבקר ביתר תוקף. איש גם לא כתב על היחסים המתגלים מהתבוננות בצמחים או מתשומת לב לפועלים שמתחזקים את המקום. יש דברים שניתן לעמוד עליהם רק משהייה מתמשכת במקום ומן הכתיבה היומיומית שמזמן היומן.  

(בשיחה עם ידיד הוא שאל, כמו להכעיס, אם אין זה הגיוני שהדלתות המובילות למקלט מוסוות בחן על ידי המרצפות, ושפשוט בנו חניון, שבאופן יעיל משמש גם כמקלט. הוא גם תהה למה מסעירה אותי כל כך המוזיקה הרווחת ברמקולים המוצפנים במדרגות העץ של הגינה, שאין בה שמץ של מוטיבים ערביים ומזרחיים, וברובה מבוססת על מארשים צבאיים "עליזים", ואמר "פשוט רצו מוזיקה קלאסית פופולרית כדי לקרב להיכל התרבות". וציין, בצדק, שיש שם עוד סוגים של מוזיקה ולא רק ואלסים מתקתקים.)

כדי להבין היכן אני מתמקמת בין כל הדעות, דברי הביקורת, השואלים והשאלות, ביקשתי לחזור למבט הנמוך של יומן המקום, אל מה שראיתי ולא ראיתי, אל מה ששמעתי ולא שמעתי. אל מה שנשתמר בכתב היד והיה למין חותמת של אמת, כפי שמתפקד הנגטיב בפילם.

שוטטתי גם בתצלומים ובתוכניות של גני ורסאי בצרפת. הבנתי את הקשר שעשיתי ביומן בין הערוגות המהונדסות בכיכר לבין הגנים שנראים כגזורים ממחשבת העיר האידילית, הנגועה בטוטליטריות ובשכחת האדם המצוי. שוב הממה אותי במיוחד הדרך הרחבה לארמון הצרפתי: צחיחותה של הכוחנות. אך גם הקטנות והצניעות של הכיכר בתל אביב – המתקשה בבעיות תחזוקה ומעידה על היעדר תקציב, אך גם על בחירה במינימליזם ובדלוּת כקונספציה – שבוּ והיכו. התבלבלתי עוד.

(רציתי לחמול. רציתי לסרב לחמול)

לבסוף, באחת מנסיעותינו המשותפות שאלתי את גליה, בתי בת האחת-עשרה, מה דעתה על "כיכר הבימה". בתחילה אמרה "כיכר, סתם כיכר, מה יש להגיד?". הסברתי לה שמעניין אותי לשמוע מה היא חושבת עליה, כי אני קוראת כל מיני דברים הפוכים – חלק קשורים בפַּסָל שעיצב את הכיכר ובעולם שיצר באמנות שלו בכלל, אחרים כועסים על שאין שם צל, ועוד כל מיני דעות. ומשום שהיא שיחקה שם בתור ילדה מעניין אותי מה היא חושבת.  

עתה, כמי שמבינה את משמעות העדות והדעה שלה, אמרה: "כן, היא ממש יפה בעיניי. במיוחד באזור של הפרחים". "את מתכוונת לכל האזור שיש בו פרחים וחול ודשא ועצים?" ניסיתי למתן את ההעדפה שלה לאזור "הנגוע" של ערוגות-ורסאי, ולהכליל את אמירתה על כל הגינה. "כן, הכול יפה, אבל במיוחד האזור של הפרחים", הדגישה ודייקה. "היה ממש יפה ללכת שם על הפסים האלו" ("השביל מהעץ?") "כן. ושיש מכל צד פרחים בצבע שונה, בצד אחד סגול ובצד השני צהוב ובאחר כתום", והיא הרימה את ידה בתנועה מתרוננת, מלטפת את האוויר כמו ילדה-שוב שמלטפת בדמיונה שדה פרחים עצום שנשזר באמרת שמלתה המתנופפת, המסתחררת, ובשערה הארוך לאין קץ. השבתי מתוך היעתרות: "כן, בטח זה כל כך נעים ויפה מהגובה של ילדה. זה בטח מרגיש כמו שדה שלם ועצום של פרחים שאת מתהלכת בתוכו, כשאת בגיל קטן". "כן", המשיכה, "כשאתה ילד כל דבר נראה גדול כל כך".

בתי אינה זוכרת את ירידתנו המשותפת למקלט החפור תחת כיכר הבימה. היא הייתה קטנטנה אז. גם לא את הרעד הנורא ברגליי, הבלתי נשלט, שאף סתר את מחשבותיי, בהחזיקי בגופה הרך.

"ומה עם החול? היית משחקת שם הרבה, לא?" "כן, הגעתי לשם המון. במיוחד עם אבא. כן, במיוחד עם אבא. הייתי עושה עוגות חול בכוסות חד-פעמיות, ממלאה חול, מרטיבה עם קצת מים והופכת, מניחה בתנור" ("בתנור?") "כן, מתחת למדרגות, איפה שיש מנורות כאלו. זה היה תנור". היא תיארה בפרוטרוט איך הופכים את הכוס ואז נוצרת עוגת כוס הפוכה ("כמו שעושים בים, עם הכלים האלו"), ולא עזר שאמרתי "כן כן, בטח" בהבנה שמטרתה המובלעת הייתה קיצור התארכותו של תיאורה. לא. בתי רצתה להתעכב על סיפור ההפיכה ועל העוגה ההפוכה, כאילו בספרה את הדברים בפרוטרוט הם שוב הווים ומתבצעים.

"ולפעמים התנור לא היה עובד, כי האורות לא פעלו", הוסיפה במין מבט מחויך רציני של מתעדת אחראית.

"תודה", אמרתי לה, "עזרת לי".

(מכל פרספקטיבה נראית הכיכר אחרת)

אני כתבתי את יומן המקום בשעות הבוקר – בזמני ההכנה לקראת היום. לכן נחשפו לעיניי המנקות והמנקים, הגננים והפועלים הדואגים לתחזוקה. לכן נחשף לעיניי האופן שבו הם שותפים לכיכר רק מצדדים מסוימים. מושכים בעול, משועממים, מצמצמים את נוכחותם למינימום ההכרחי. נהיים למין דמויות קמאיות: מלטש המרצפות השחור, הפליט, הצמוד ליָצול מעלה אדים לבנים שמסתירים את תנועתו על המרצפות הבהירות, הגננים השפופים המדברים ערבית רק בלחישה, שהתרוממו ופרצו לפתע בצעקה נטולת מילים יחד עם חסר בית שנעמד שם באחד הימים וצעק בקול, תנועותיו המונוטוניות של מטאטא הרחוב החסון ונטול המעש.

זה היתרון של התבוננות ביצירת אמנות שהיא פסל סביבתי: הכניסה אליו איננה נסגרת ונפתחת לקהל לפי שעת קבלה, וניתן לשהות בה בזמן שבו הפועלים טרם סיימו את עבודתם.

(מכל פרספקטיבה נראית "כיכר התרבות" אחרת)

בשביל בתי, שנולדה וגדלה בסמוך, זוהי כיכר של ילדות. האם השהייה בכיכר הבימה תהיה טבעית לה כשתגדל, והיא לא תחשוב עליה פעמיים? ומה הייתי רוצה בעבורה? האם הייתי רוצה שיהיו לבתי רגשי אשם על טבעיות הכיכר בעיניה? לא. הייתי רוצה שיהיה לה רגש הוקרה (ברבות השנים למדתי שרגשי אשם אינם מובילים לשינויים מיטיבים אלא להסתגרות). הייתי מאחלת לה רגישות ויחס למי שאינו שותף שלה בכיכר הזו. הייתי מאחלת לה שבעודה דואגת לדברים הקרובים לעולמה, תדע להזכיר את אלו ששלדיהם "מתנדנדים בעליית הגג של הסיפור", כמו שווירג'יניה וולף עושה בפתיחה של הרומן "אורלנדו". כמו שאינה שוכחת את שלדי הגופים שאינם קבורים כראוי ורוחם עודנה רדופה ורודפת גם בעת שגופים אחרים מוצאים את שחרורם (הגוף השחור האפריקאי במקרה של "אורלנדו", שפורץ דרך לנשים). וירג'יניה וולף מזכירה שכל מעשה הוצאה לחופשי של ספר או יצירה (על הנשמות שהם מובילים עימם) חייב לזכור את אלו שעדיין לא.

*

אני שוהה עם הסתירות של הכיכר הנעימה. של הכיכר הצחיחה. של מקום היופי והנחמה. של מקום ההסתרה. שוהה עם הקו הדקיק התלוי בין מציאות רדופה לבין מצב דמוי-שגרה, עם חיפוי מרצפות המתגלה שוב ושוב כבלתי יציב מספיק. אך בתוך הסתירה אני שבה ושואלת, האם נדע להמיר את חללי העיר החפורים תחתיה, את מקלטי הבטון והאבן שלה, לחללי-שיחה? האם הצבר והס'בְּר صبر, על פניהם שכבר התגוונו והשתנו, יוכלו אי פעם להיפגש ב"כיכר התרבות"? האם יצליחו לחיות ולהשריש שורש, מכירים באימת העקירות הנפרדות והקרובות? דני קרוון, על שיעור קומתו, על תפיסת הנוף הייחודית לו, על מתווה הכיכר המשחקי שהעניק לנו, כבר איננו עימנו כדי לשוחח על כך. אך מורשתו ועדותו מרובת הפנים יוכלו להמשיך ולהיות מצע לשיחה משמעותית שתתקיים בלב העיר ובספיה, במרחבים נוספים בארץ הזו וגם בארצות אחרות שבהן פעל. יהי זכרו ברוך. 


* שבא סלהוב, "הגן אשר מעבר לזכוכית: זית, סאבר וצבר בעבודתו של דני קרוון", מסות על אמנות ויהדות, סדרת "בדיעבד" בעריכת מיכל בן-נפתלי, תל אביב: רסלינג, 2017. עמ' 241-229.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: