איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם

הדפסה מחודשת סדרת "ושתי", הוצאת רסלינג

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

תפיסת הבעלות על האוצרות הדלים או המפוארים של הורינו הופכת אותנו לשודדי ים מאוסים, לעופות דורסים חסרי רחמים. עדיין, צריך שהבית יתרוקן. ככל הנראה.

פחדתי מאוד לטבוע בזרם הרהיטים, החפצים והתעודות, שבשום פנים לא נראה היה שהם הולכים ומתמעטים, להפך. במהלך חייהם של הוריי מעולם לא היה הבית מבולגן כל-כך. היו בו, מכל עבריי, ערמות מתנודדות של חפצים שונים, על הכיסאות, על הרצפה, בקופסאות, על מפלסי המדרגות, אדני החלון, מיטות, שולחנות, כיור המטבח, לחלוטין בכל מקום. שוק פשפשים אמיתי, פינוי כללי.

לא יכולתי להישאר יותר משעה, שעה וחצי, באנדרלמוסיה הזאת. לא פעלתי לפי הסדר, התפזרתי, פעמים רבות עברתי מחדר אחד לאחר, רגע נרתמת למדף ספרייה בסלון ורגע למשטח אחד או שניים של ארון במטבח או למגירה של שולחן הכתיבה, כאילו היה מתיש פחות לא לכפות על עצמי נוהל שיטתי. מה שהביא כל ביקור לסיומו הייתה התחושה המעיקה יותר ויותר שמיציתי את מלאי האנרגיה הרגשית שעמדה לרשותי כדי לסובב את הסכין בפצע הזיכרונות.

לפני שעזבתי את המקום, כשמכרסמת בי התחושה שלעולם לא אגיע לסופו של שדה קרב שכזה, הסתכלתי לכל הכיוונים מסביבי בחיפוש אחר אוסף חפצים שיהיה קל להחליט על גורלם המשותף. לא משהו אחד בלבד בכל פעם, משהו ששוקלים, מעריכים, מסובבים והופכים באריכות בידיים, אלא לא פחות ממגירה שלמה, מדף של ספרייה, מכלול לא ממוין. בטח נעים כל-כך לחרוץ במילה אחת, קצרה ומוחלטת: לצלב האדום! לזרוק! להעמיד באולם המכירות הפומביות! לקחת אליי הביתה!

האם לרשת אינו אלא לבחור, להחליט מתוך ריבונות?

במצב רוח זה אהבתי במיוחד לתת. לתת בתנופה, בלי לחשוב, בוטחת באינטואיציה שלי, להרגיש שאגרטל שחור מסוים מקושט בפרחים זהובים יתאים לאחד ושגביע זה, בעל הקווים הנקיים, לאחר… לקרב בין הדברים לאנשים. לשחק בשדכנית. אהבתי לתת במתנה ואהבתי את פיסת הריק הקטנה שבאה בעקבות זאת. אסור היה להתמהמה, להסס. הכל נחרץ ברגע אחד. היה זה רגע של חסד, סחר חליפין יוצא דופן: כשנתתי קיבלתי בעצמי. נתתי כדי לקבל. הייתי אני והייתי האחר. הפכתי את הירושה שלי להרבה מאוד מענקים.

מכונת קפה, זכוכית מגדלת, מכשיר טלפון, בדים, מפצח אגוזים, אוסף מקטרות, כובע מקסיקני, עציץ, מקדחה קטנה, מסור חשמלי, סדרה של מחדדים, טוסטר, קופסה שלמה של כוסות שמפניה מקריסטל חרוט!

כשנתתי לא הייתי זו שנותנת אלא האדם שמקבל את המענק: מצלמה ראשונה לנערה צעירה מאוד, מעיל פרווה לגיסתי, לוח שנה גדול שעליו רפרודוקציות של מגריט לחבר שעמד להיכנס לדירה חדשה. הודיתי לו על שהסכים באותה הזדמנות לקחת את השולחן העגול ואת ששת הכיסאות הכחולים של חדר האוכל, את הספה הכתומה, את המיטה והארון מעץ בהיר, את שתי שידות המיטה מאותו העץ ועוד אלפי אביזרים ביתיים וביניהם עציץ גדול ויחידות מטבח שהותאמו מחדש על פי מידה! כך יהיה לי יום אחד העונג לראות שוב את החפצים המוכרים האלה בחייהם השניים או השלישיים.

לפעמים מצאו הדברים בני זוג חדשים מפתיעים: כך למשל הטלוויזיה הגדולה, שלאחר שנפלה הפכה התמונה שלה לכחולה בצד ימין ואיש לא רצה בה יותר, ניתנה לאשה מבוגרת עיוורת שלא צפתה בטלוויזיה אלא הקשיבה לה והייתה שבעת רצון ביותר ממנה. שולחן האיפור בעל המראה הגדולה זכה למקום חדש בחדרה של משפחה הודית מוסלמית שמיד כיסתה, באופן אמנותי, את המראה שלו.

לתת זה אושר גדול. הדבר שהענקתי לא היה חפץ. החפץ הוא אמצעי, תירוץ, הוא מעביר ביטחון, תחושת הגנה, אמון. נתתי את מה שלא קיבלתי: מעולם לא הפקידו בידיי הוריי משהו מבלי להזהיר אותי: "היזהרי! אל תשברי! אל תקלקלי! אל תזרקי! בעיקר, אל תשתמשי בדבר כרצונך! זה לא ממש שלך, זה עדיין שלנו! אנחנו לא נותנים לך אותו, חפץ זה הוא בהשאלה, קצת בניגוד לרצוננו, אל תנהגי בו כדרכך אלא כפי שהיינו עושים אנחנו, דבר שאת כמובן לא מסוגלת לו משום שיש לך שתי ידיים שמאליות!"

האם היו החפצים חשובים בעיניהם יותר מאשר בתם? היחס הקנאי שהקדישו להם גרם לי להגיב בצורה הפוכה, ובכך, בניגוד לרצוני, הצדקתי אותם. כל-כך רציתי שיציעו לי להשתמש בהם באופן חופשי, שיעניקו לי לא את החפץ אלא את החזקה עליו: "זה שלך, תנהגי בו כטוב בעינייך, עשי כרצונך, אין לנו שום חשדנות כלפייך, שום הגבלה, אין לנו ספק שתעשי בו את מה שראוי בשבילך (את החשובה ולא החפץ), בצעי את ניסיונותייך! את יכולה ללכלך, לשבור, לזרוק, לאבד, אין לכך כל חשיבות! התענגי עליו!"

התחלתי לחפש אחר סטודנטים שעדיין אין להם כמעט דבר ושזקוקים פחות או יותר לכל. הצעתי להם לקחת את כל מה שרצו לקחת. המומים אך מאושרים, הם העמיסו באי-סדר כורסאות, ספות, כיסאות, שרפרפים, קערות לפונץ', מגשי גבינה, בומרנג אוסטרלי, מזרנים, כריות, מפות שולחן, פמוטים, מנורות עומדות, כידון אפריקאי, מייבש חסה וספרים להסחת דעת, "אמנות קיפול המפיות לקישוט השולחן", "איך לקרוא את עתידך בקלפים" או "1,000 שיטות להקל על חייך, בלי לשכוח כמה דביבונים".

הם עזבו עמוסים ושמחים. אני נותרתי קלה.

דף הספר באתר של סדרת ושתי, רסלינג >>

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: