אלזה

פורסם בתוך: מאזניים, דצמבר 2020  

לזכרה של המשוררת אלזה לסקר שילר
מתה חסרת כל בחורף 1945 בירושלים

הַמַּלְאָךְ אֵינֶנָּה אֶלָּא גּוּף מְכֻסֵּה בֹּץ עַתָּה, הִיא נִכְפְּפָה בְּקַרְנוֹת הָעִיר, כְּנָפֶיהָ בְּלוּיוֹת סְחָבוֹת, עֵינֶיהָ דָּהוּ. מִבַּעַד לַעֲכִירוּת הָעַיִן הַכְרוֹנִית, דָּוִד ובִּלְעָם, בַּת שֶׁבַע וְהַשּׁוֹשַׁנָּה, הַנָּסִיךְ הַמִּצְרִי יוֹסֵף נִדְמוּ לַחֲבוּרַת נוֹדְדִים קְלוּשִׁים שֶׁכָּשְׁלוּ מִלְּהַגִּישׁ לָהּ שׁוּב אֶת יָדָם וּבָהּ בָּעֵת לֹא עָזְבוּ אוֹתָהּ לְרֶגַע. הִיא שֶׁיָּכְלָה לָנוּעַ בֵּין כֻּלָּם, נתְמוֹטְטָה עַל הַמִּדְרֶכֶת (הַתְּעוּפָה קָשָׁה מִן הַהֲלִיכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַנְּפִילָה עַזָּה וּלְעִתִּים קָשָׁה מִנְּשֹׂא. מַלְאָךְ זָקֵן שֶׁפָּגְשָׁה פַּעַם בְּבֶּרְלִין סִפֵּר לָהּ עַל כָּךְ אֲבָל הִיא – צְעִירָה, נִרְגֶּשֶׁת, נִלְהֶבֶת מִכֹּחַ הַתְּעוּפָה, דָּחֲקָה אֶת דְּבָרָיו הַרְחֵק מֵאָחוֹר). הִיא נִשְׂרְפָה בְּאֵשׁ הַשֶּׁלֶג הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְמוֹטֵט עָלֶיהָ כְּנוֹצוֹת עוֹרֵב בִּירוּשָׁלַיִם.

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים. הִיא לֹא בִּקְּשָׁה לִזְעֹק שֶׁהָעִיר מַלְאָה מֻטֶּה וְהָאָרֶץ דָּמִים, אֶלָּא לְשׁוֹרֵר לָהּ אֶת מִלּוֹת הַהִתְגַּלּוּת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַמַּרְאוֹת הַנִּפְלָאִים, שֶׁל הַתְּנוּעוֹת הַבִּלְתִּי שְׁגוּרוֹת, שֶׁל פְּנֵיהֶם הַחַיָּתִיִּים הַדּוּ-מִינִיִּים הַסּוֹתְרִים שֶׁל הַהוֹלְכִים וְהַבָּאִים, שֶׁל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים, שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ וְשֶׁל יְדִידֶיהָ, הַמַּלְאָכִים.

מֵעָלֶיהָ הָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ לִנְסֹק. הָיוּ שֶׁרִחֲפוּ בַּדְּרָכִים מִבְּלִי לְהִנָּזֵק יֶתֶר עַל הַמִּדָּה מִן הָאוֹר אוֹ מִן הַחֹשֶׁךְ, אֵלּוּ שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָאִזּוּן בֵּין הַחֲלָקִים. וְאִלּוּ הִיא, בַּשָּׂפָה הַזָּרָה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהַדְבִּיק בְּחֶסֶד הַמָּעוֹף וְאִלּוּ הִיא, שֶׁבִּקְּשָׁה לִמְצֹא אֶת הַסֵּפֶר כְּאֶרֶץ, וְאִלּוּ הִיא, שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַחֻקִּים (יֵשׁ לִגְוֹעַ בְּסוֹף הַהַלֵּל וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ אַחֶרֶת, כְּעֵשֶׂב אוֹ כְּפַרְפָּרִים) נֶאֶחְזָה בְּחוּט הַחַיִּים וּמָתְחָה אוֹתוֹ כְּחֶבֶל לוּלְיָן, לְהִתְהַלֵּךְ בְּכָל הַקְּצָווֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים.

לְבַסּוֹף הָיוּ עֵינֶיהָ אֵפֶר שֶׁלֹּא שָׁכַח אֶת הַדְּבַשׁ וְהִזִּיל דְּמָעוֹת עֲכוּרוֹת אֲפַרְפָּרוֹת, כַּמָּה חֶלְקִיקִים הָיוּ בְּתוֹכָן. לְבַסּוֹף הִתְכַּנְּסָה בְּתַכְרִיכֵי כְּנָפֶיהָ הַבּוֹצִיּוֹת, לְבַסּוֹף נֶאֶטְמָה לַקּוֹלוֹת הַמְּבָרְכִים שֶׁנִּתְבַּיְּשׁוּ, לְקוֹלוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁנִּשְׁתַּכֵּחַ מֵהֶם כֵּיצַד לְטַפֵּל בְּאֵם גּוֹסֶסֶת,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לָהֶם נַהָגֵי הַפְּרֵדָה,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בָּרְחוֹב מִבְּלִי מֵשִׂים.

* מתוך "אל זה", ספר בכתובים.
פורסם בכתב העת "מאזניים" גיליון דצמבר 2020 בעריכתה של מיכל חירותי. חלקו מוקדש להכרות עם לואיז גליק, לפרידה מנתן זך ומיהושע קנז. חלקו האחר מסות, שירים ופרוזה, מאת איתן בולוקון, נוית בראל, מרדכי גלדמן, מיטל זהר, מתן חרמוני, משה סקאל, חיים פסח, ערן צלגוב, עפרה שלו, מתי שמואלוף, עדנה שמש ואחרים. לנוכח תחושת חילופי הדורות כתבה מיכל חרותי: "אני לא מתחברת לקולות המספידים את הספרות העברית […] היופי קיים, רק העיניים לא תמיד רואות". ונדמה שהגיליון הזה, שחובר לבמות ספרותיות נוספות שהופכות להיות מיוחדות ויקרות, מוקדש לכך – לאפשר לעיניים לראות.

מתוך Housewarming, אפי ואמיר 2016

את אפי ואמיר פגשתי כשהשתתפתי בתערוכה של "המקרר" (2017) שם הצגתי את מיצב-הכתב "המבקש לחם" בו הופיע הטקסט "אלזה" לראשונה. העיסוק שלהם בחסרי בית בעיר מגוריהם בריסל קרוב לליבי, וכך גם עיסוקם במצב המשונה של בתים חסרי-בעלים באלבניה – בתים שנעזבו במהלך בנייתם שאותם תעדו ביצירה Housewarming. המבנים משקפים באופן ארכיטקטוני מעורר מחשבה נוודות גדומה בעידן "גלובלי" וחלומות לא ממומשים.
וכך כתבו אפי ואמיר:

It is a phenomenon typical to countries so called “in transition”, where mass immigration to European countries has been going on during now more than two decades. This visually striking phenomenon can be encountered in different degrees of intensity throughout the Balkan region, while in every area it has its own particularities and is revealing of specific local cultural, societal and historical issues. In the Albanian case, if not in all cases, it is a phenomenon strongly related to emigration, as these houses are built with money sent back home by people who left the country. They are usually destined to be inhabited by these same emigrants, and their construction is often abandoned, for good or for long periods as the ex-patriated stop sending money due to financial difficulties in their host countries or simply because they drop the idea of return. The frozen un-finished houses, placeholders of ‘home’ are left then suspended between past and future, a construction and a ruin, an idea and its concretisation, the perfect transitory site.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: