ארכיון חודשי: דצמבר 2020

ספרות והזרה

מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

A Place beyond Belief in Pristina, Kosovo, Nathan Coley

* ספרות והזרה * "כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר", כותב פרוסט בספרו "תענוגות וימים". "די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם ומתוודעים לזה של הגנרל, האורג, הזמרת, האציל הכפרי, של החיים בכפר, ההימור, הציד, השנאה, האהבה, חיי הצבא. בדברו אנו נפוליאון, סאואנרולה, אכר – ואף יותר מזה: אנו מתנסים בחוויה שאפשר שלא היינו מתוודעים לה לעולם: הננו אנו עצמנו. הוא מעניק קול להמון, לבדידות, לאיש-הכנסיה הזקן, לפסל, לילד, לסוס, לנפש אשר בקרבנו. בדברו אנו נעשים לפרותיאוס אמיתי הלובש ופושט את צורות החיים בזו אחר זו. כשאנו מחליפים את הצורות הללו בזו אחר זו אנו חשים שלהווייתנו, שנעשתה כה גמישה וחסונה, צורות חיים אלו הן רק משחק, מסיכה המביעה כאב או הנאה […] גורלנו הטוב או הרע מאבד לרגע את שליטתו העריצה עלינו, אנו משחקים בו ובגורלם של אחרים" (מצרפתית: יורם ברונובסקי).

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות. עד שהוא – הגורל? קיומנו הרגיל? – מתרחב, צובר עוד מובנים ובה בעת מאבדם, נעשה לכברה שעשתונות המובן נוזלים דרכה והופכים לחלקיקים החומקים מההכרה ומתלכדים בה – מובילים אותה למיקומים חדשים וזרים, מעמתים אותה עם ריבוי אפשרויות פלאי ומבעית. הספרות היא אם כן יישות שהופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת.

לעיתים מדובר בהתרחקות שנעשית דווקא מתוך התקרבות מוזרה שמפרטת את המוכר עד שהוא עצמו נהיה לזר, גמיש לממשקים בלתי צפויים. מקרה מעניין כזה מצוי בנובלה "עד הנה" לעגנון.

להמשיך לקרוא

ילדה ודב קוטב

[מתוך "אל זה", ספר בכתובים]

פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.

*

התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.

ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.

שירה סתיו, "התמחיתי במקומות ריקים (11)"

הקטע הזה הוא מתוך "אל זה", ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו – סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.

יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה –  והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.

בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.

יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.