ארכיון חודשי: פברואר 2019

החיבוק האחרון

מבחר ביקורות

במהלך החודשים האחרונים התברכתי בהתייחסויות נהדרות לרומן "נתן". אני מעלה כאן קטעי ביקורות שכתבו רן בן-נון, יוני לבנה וקרן דותן. ועוד, קישורים לרשימות, ראיונות ושיחות שנכתבו והתקיימו בידי ציפי גון גרוס, שירי לב-ארי, ענת שרון-בלייס, שועי רז, המוסך ואלכסון – שיצרו הד ומקום לספר ועל כך תודותיי הגדולות:

החיבוק האחרון
רן בן-נון, ידיעות אחרונות, 5/12/2018

לאחר שחייו מתרסקים, נוסע נתן, מומחה לתאורה סולארית שנכשל בעסקיו לחפש את מזלו בניו-יורק. עדי שורק יצרה סיפור עקירה ונדודים עכשווי שמוגש בעברית ממורקת. ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות.

"את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים" כותבת עדי שורק בספרה "נתן". החיבוק ניתן בשדה התעופה ומשם החיים נפרדים ומתפצלים, ואולי אפילו מתחילים מחדש. החיים החדשים של נתן לא נושאים בחובם הבטחה גדולה. הזמן הוא סוף שנות ה-80 ונתן, מומחה באנרגיה סולארית שנכשל בעסקיו, עוזב את ביתו ומשפחתו ונוסע לניו-יורק כדי לנסות את מזלו מחדש. הוא מתרסק על ספה בביתו של חבר ותיק וחמוש במכתב המלצה של חבר אחר, האחרון שעוד נשאר לו בארץ – יוצא לדרך.

זוהי מסגרת הסיפור, אבל מלבד הרקע הבנאלי הזה – הוא יחיד ומיוחד באמת. זה מתחיל בשפה המיוחדת של עדי שורק, עברית שתמיד מרחף מעליה איזה צל של ארכאיות עתיקה, מושלם לסיפור של עקירה ונדודים, כאילו ניו-יורק היא איזו עיירה שלום-עליכמית, שצריך להתחנף בה אל הפריץ. ואז מסדרים לנתן ריאיון עם הפריץ, כלומר איל הון נערץ כלשהו ועד שזה יקרה הוא משוטט ברחובות העיר הגדולה, כאילו הולך לאיבוד בכוונה.

המבט של שורק מוצא פיוט בכל דבר – מפועלי העירייה הקמים מוקדם בבוקר למלאכתם, דרך המשוגע התורן שנושא נאום על סנאים שטניים ועד להמוני התיירים הגודשים את מדרגות מוזיאון המטרופולין, שנתן משתלב ביניהם בשמחה, מחשבותיו נודדות אנה ואנה כשהוא שואף לקרבו את המקום ואת הזמן. בשעה שנתן מאבד את דרכו בניו-יורק, מחפש ספסלים שניתן לנמנם עליהם וחנויות שניתן לשוטט בתוכן בלי לעורר יותר מדי חשד – אשתו רינה ובתו רותי נשארות בארץ, מנסות להתמודד עם מה שיש, מוציאות מהארון סרוויס משפחתי יקר, שאין כמעט מה להניח עליו. השפה של שורק מתגבהת ומתמרקת לכבודן, מגלה בחלל ישויות לשוניות ונוכחיות מזהירות, המלוות אותנו באשר נלך וצובעות את עולמינו בצבעים של בדידות.

זו ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות. כמה טוב שיש לנו כאן כותבת כזו, וכמה חשוב. העברית עצמה, וגם אנחנו, דובריה, זקוקים לה כל כך.

——————

"נתן": ספר חכם שמאתגר את קוראיו
יוני לבנה, 3/11/2018, "7 לילות", ידיעות אחרונות, Ynet.

בספרה החדש והמקורי, עדי שורק מתייחסת לקוראיה כאל אנשים אינטליגנטים שיכולים להבין בדיחות דקות, מעברים מהירים ומקטעי הזיה. הספר דורש ריכוז, ועושה חשק לחזור אליו ולהתעמק.

עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת […] גם כשנתן מאבד אחיזה במציאות, כשהוא הופך למין גיבור קפקאי בסיוט עירוני, לאליס בארץ הפלאות הניו־יורקי – ההפלגה הספרותית יוצרת מתח עלילתי […] די בטוח שאחזור לספר הזה. להתעמק, למשל, במקומות שבהם שורק שותלת דמות צידית של נערה משוטטת, כמין כפילה שלה עצמה. מי שאולי תהפוך למספרת או יוצרת. כבר עכשיו, ניכר ששורק מצליחה למזג כאן שני נושאים ספרותיים בולטים משנות האלפיים […] 'נתן' יוצר הקשר מציאותי יותר לגל ספרות וקולנוע דיסטופיים. במקום סוף העולם, שורק מדברת על הרגע שבו האנושות מפסיקה להזדקק לאנשים, למומחיות שלהם. נתן הוא לא בדיוק הקבצן או הפושטק המלומד שסופרים כמו מנדלי ושלום עליכם חיבבו על הקוראים. הוא דמות מהוגנת וחכמה, לפחות בעברו, ספק סטארטאפיסט, ספק הוזה, שמתפקד כשגריר מטעם קורא בן זמננו. המציאות שלו היא סיוט בעיניים עכשוויות: הזדקנות, חיפוש עבודה לשווא, שוטטות בעיר בלי סמארטפון ומפה לוויינית. הפיכה מבעל בית למהגר ונווד […] הספר בונה סביב הקול שלו עיר שלמה, דמויות, ביוגרפיות, שכל פרט ופרט מתוכן רק מחכה למבט ולתנועה. מדוכן הנקניקיות הזולות ועד בית הקברות היהודי העתיק." להמשך הביקורת >>

——————

על קו התפר
קרן דותן, 13/12/2018, ישראל היום

"נתן" של עדי שורק מגולל סיפור של אדם שחייו השתבשו, ומתוך השיבוש הזה גם הכתיבה נפרמת ומחפשת מפלט • התוצאה מסחררת

" השיטוטים של נתן בניו יורק […] מפגישים אותו עם שתיקותיו ועם חסימותיו. אחת הסצנות היפות ביותר בספר מתרחשת כאשר שיטוטיו מביאים אותו אל בית הקברות היהודי "שארית ישראל" בדרום מנהטן, העתיק ביותר באמריקה הצפונית, שהוקם בשנת 1659. שם תוקפים אותו זיכרונות שמובאים כמו מתוך הזיה, קטועים וסתומים כמו הכתובות החסרות שהוא קורא על האבנים: "לעילוי נש.. טויבא בת ר' אה.ון".
הכתובת המשובשת, המורה כי הנערה נספתה בשריפת "הבניין המשולש" ב־1911, יחד עם עוד עשרות חייטים, ובעיקר תופרות, יהודיות ואיטלקיות, שנשרפו חיים ב"סדנת יזע" בגריניץ' וילג', מזכירה את היסודות הרקובים שעליהם בנוי השגשוג הכלכלי האמריקני, אז והיום. אבל החיבור בין ההווה לעבר הוא חלק מתנועה עמוקה יותר, המחברת את סיפורו העכשווי של נתן עם סיפוריהם ההיסטוריים של גברים יהודים, שגם לפני 100 שנה ויותר עזבו את משפחותיהם ואת נשותיהם העגונות ב"עולם הישן" ובאו לחפש את מזלם בעולם החדש. והתנועה המחברת את ההווה עם העבר היא חלק מהמהלך הכללי של הספר, שיכול להיתפס כניסיון לנוע מהפרוזה הישראלית העכשווית אחורה אל מקורות ההשראה שלה, בייחוד ב"ארון הספרים היהודי".

הסיפור הגרעיני על נתן חסר המזל שהלך לחפש את מזלו באמריקה נפרם ברומן לחוטים־חוטים של הקשרים – מעשיות חסידיות, פרפראזות על סיפורי שלום עליכם ועגנון, ציטוטים והדהודים של המקרא והקוראן, ולטר בנימין וז'ורז' פרק, ועוד ועוד – שמפרקים את הסיפור ליסודותיו, אבל בה בעת גם בונים אותו כמבנה ארכיטקטוני רופף ומרהיב שאינספור קצוות פרומים קשורים בו.

ניו יורק עצמה מדומיינת כאן כ"גריד" מספרים גדול ואנונימי, שתי וערב של רחובות ממוספרים חסרי ייחוד – מין לוח שחמט גדול – שדווקא משום כך אפשר "לשחק" עליו, "לתפור" בו משמעויות. שורק משתמשת פעם אחר פעם בביטוי הדו־משמעי "קווי התפר" כדי לתאר את המשמעויות ש"נתפרות" דווקא מתוך השוליים, מתוך המפגש עם הקשרים אחרים. להמשך הביקורת >>

לרשימות, ראיונות רדיו ווידאו נוספים, שנכתבו והתקיימו בידי ציפי גון גרוס, שירי לב-ארי וענת שרון-בלייס, שועי רז, "אלכסון", "המוסך" >>

ליצן הצלבים

הערב (יום רביעי 6.2) אהיה בהשקה מיוחדת במינה, לכבוד ספרו של המוכתר (גלעד בן-דוד), שתלווה בהופעה של המוכתר עצמו – אמן קברט קאמפי, זמר מופלא, מלחין ומשורר. אדבר שם על:
– האופן שבו צץ הרעיון להוציא אסופה משיריו (או בעצם, על: איך קרה שאני מכירה על-פה שירים של המוכתר, כמין קונטרה לאלו של נעמי שמר ש"נדחפו" לתאי האפורים כחלק מהאינודקטרינציה הישראלית?).
– על שיר אחד שמספר על ליצן הצלבים – דמות שנעקדת על מזבח המופע כדי לתווך עצב, זהמוכתרעם וכאב לקהלה הצמא, והיא עטויה בבת צחוק מתעתעת.

– ולבסוף, על מחזור השירים "חיילים וזונות" שראיתי אותו מושר אי-אז בשנות ה-90 במועדון הרוקסן, בעוד המוכתר עטוף במעיל פרוות נמר מלאכותית, עדוי בטבעת עגולה גדולה ומאופר באקספרסיביות בין שחור ולבן. למה? כי המחזור הזה יודע לדבר במלחמה ובמכונת התשוקה המייצרת אותה, בין החיילים והזונות, באופן שאיש, כמעט, לא ניסח עדיין בעברית.

ובעיקר אקשיב. למוכתר שיופיע וישיר, ולאחרים שיקריאו מתוך השירים שנאספו לספר "אגודת נחשים".

———-
השקה – המוכתר – "אגודת נחשים" (הוצאת רסלינג)

יום ד', 5/2/19, "הנסיך", נחלת בנימין 18, 20:00.

פרטים בפייסבוק >>

~ כולם מוזמנים ~