Monthly Archives: ינואר 2015

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

[רשימה על על "תיירות פנים" מאת עדי שֹורק]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. להמשיך לקרוא

הזיכרון שוחח איתי והסתלק | מאת סלמאן נאטור

[ספר חדש בסדרת "ושתי"; תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני]

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

סלמאן נאטור, מתוך book_778_bigהספר

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

***

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

לדף הספר באתר רסלינג >>

מסגר الحدّاد

פורסם באנתולוגיה הערבית-יהודית "שתיים" בעריכת תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר, הוצאת כתר 2014
[ערבית כאן למטה, אחרי העברית וגם פרטים על השקת הספר ביום א' הקרוב]

 

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה.

שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר. בין שאר מוסכים ומסגריות וסדנה למסגרות וציוד לאופנועים, שמים. ועץ. וקלונסאות וחומה שאינה מכוסה בטיח או בצבע אלא עשויה כמעט לגמרי רק מלבנים חשופות, או שנחשפו. צריף בחוץ ובפנים מרחב ענק, גבוה עם גלריה, שקירותיו גם הם חשופי לבנים ובו עובדים עכשיו שני מסגרים, במקום שאותו שכרתי פעם לצרכי עבודה.

תמי נוצני - ללא כותרת

תמי נוצני – ללא כותרת

חלק מן העיטורים והדוגמאות שהכנתי אז כתצוגה נותרו על הקירות.
למרות כל השנים שעברו.
כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, כששמע שעכשיו אני סופרת ויש לי שני ילדים והפסקתי לצבוע.
שאמר, אבל איך? אצלנו בגרוזיה מי שרוצה לכתוב עולה לכמה חודשים להרים.

רציתי לבכות, רציתי לומר, נכון, אתה מבין. אבל צחקתי.

*

 בשיעור שהעברתי נזרק הנתון ההוא על אונס, שאחת מחמש. ואמרתי שבכל פעם שאני שומעת זאת אני מפסיקה לנשום ומישהי שרה ככה בשקט בחיוך החכם שלה "מחמש יוצאת אחת" ומישהי אחרת התחילה לצחוק וחברתה אמרה, כן, בסיטואציות כאלה, מלחיצות, הרבה פעמים צוחקים.

———-

الحدّاد

عدي شوريك

كم كانت منطقية كلمات "ايلي" الحدّاد التي قالها لي في المكان الذي عدت إليه للحظة وهناك رأيت المغسلة والجدار والانبوب وزخارف تحققت منها عبر مقاربة حميمية بين مواد لا أحد يصدق أنها تتقارب بشيء.

سماء، مرآب خلف الجدار، شجرة، نعم شجرة. هل تصدقن؟ شجرة، في هذا المشهد الرمادي وساحة  وكذلك كراجات ومحددات ومشغل للبراويز وقطع للدراجات وسماء وشجرة وركائز وسور ليس مقصورا ولا مدهونا بل هو مبني من حجارة عارية أو تعرت . في الخارج براكية وفي الداخل فضاء واسع ومرتفع وبه صالة، جدرانه أيضا عارية وهناك يعمل الآن حدّادان في المكان الذي استأجرته لممارسة العمل. بعض الأعمال والنماذج التي صممتها بقيت معلقة على الجدران بالرغم من مرور السنين العديدة.

كم كان منطقيا ما تفوه به عندما علم أنني كاتبة ولي ولدان وقد توقفت عن التلوين. قال لي: ولكن كيف كان ذلك؟ عندنا في جورجيا من يريد ان يكتب يسكن لبضعة شهور على الجبال.

هممت بالبكاء. أردت أن أقول له: صحيح. أنت تعرف..لكنني ضحكت.

*

في احد دروسي ذكرت  في سياق الحديث  تلك المعلومة عن الاغتصاب؛ أن واحدة من كل خمس.. وقلت: كلما سمعت هذا القول أتوقف عن التنفس. كانت هناك امرأة انطلقت تغني بهدوء وارتسمت على شفتيها ابتسامة ذكية. "من الخمس تخرج واحدة" وضحكت امرأة اخرى وقالت صديقتها: في مثل هذه الحالات الصعبة يحدث كثيرا أن نضحك.

לאתר של פרוייקט "שתיים" >

>> ההשקה לספר מתקיימת ביום א' הקרוב, ה-11.1.2015, 20:00 / يوم الأحد الموافق 11.1.2015, 20:00
בקפה "יאפא" / في مقهى يافا / רח' יהודה מרגוזה 33, יפו / شارع يهودا مارغوزه 33، يافا

לאתר של תערוכת "לחם ושושנים" (שם מצאתי את הדימוי) >