ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר

ספרה של עדי שורק בנוי מתמונות אישיות ואקטואליות • זהו שיטוט אוטוביוגרפי שנע בין מציאות לבדיון, וערכו הספרותי טמון באסתטיות שלו
ביקורת על "לפעמים מאבדים אנשים" | ישראל היום |  16.08.2013
באיחור מה (רצוי שאכתוב פוסט מיוחד על מושג ה"באיחור" הזה. גם כאן וגם בפוסטים אחרים שבהם השתמשתי בו, הוא כנראה אינו סתמי. נדמה לי יש דבר-מה בשהות, בעיכוב, בזמן הנפש ששונה מזמן העיתון וגם מזמן המדף – שמעניין לבדוק) אני שמחה להעלות כאן את הביקורת היפה שכתב יונתן אמיר על ספרי, שכוללת, מלבד השיטוט הרגיש ב"לפעמים מאבדים אנשים" ובדמויות והרגעים שמאכלסים אותו – גם התייחסות משמעותית לצילום של נועה צדקה (חברתי האהובה וצלמת בחסד) שעוטף את הספר ולצלמת שצרובה בתודעתי, דליה אמוץ, שלה מוקדש "שבלולים", אחד הסיפורים בספר:
———
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

עטיפת הספר  הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

עטיפת הספר
הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

זוהי תמונה קצרה – פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ… ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

אני מתעכב על תיאור התצלום המופיע על הכריכה משום שהוא מצביע על משהו מהותי באופיו של הספר שהוא מעטר. הן רוחו של התצלום הזה והן רוחו של הצילום ככלל המאפיינת את כתיבתה של שורק, שהקדישה את אחד מסיפורי הקובץ לצלמת דליה אמוץ. זהו ספר המציג תמונות יחידות, המעידות על תמונה גדולה שנמצאת מחוץ להן, ומשרטט גבולות מתוך ניסיונות לחרוג מהם.
כל חריגה מגבול סודקת לרגע את המעטה המוכר, ובה בעת מחזירה את קיומו של מעטה כזה לתודעה. "דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת", כותבת שורק.
זהו ספרה השלישי של שורק, והוא כולל אוסף סיפורונים באורכים שונים – מפסקה ועד עמודים ספורים. במובנים רבים זהו סיפור אוטוביוגרפי, אולם מי שיבקש להתחקות אחר מהלך חייה של המחברת באמצעות הספר, עתיד להתאכזב. שורק מציגה אנקדוטות – תמונות קצרות ומקוטעות של שברי רשמים, מארג לא רציף של אירועים ומחשבות. זוהי ספרות משוטטת בשני מובנים. האחד מרחבי וכרונולוגי, ובא לידי ביטוי במפגשים ארעיים בפינות רחוב, בזיכרונות קרובים ורחוקים, ברשמים ובמראות, בחיים בעיר, בנופש בכפר, בנסיעה, בשיחה עם הילד ועוד. המובן השני הוא הכתיבה השבורה, המהססת, המחליפה פתאום בין זכר לנקבה ומחבלת בכללי הפיסוק וברצף העלילה.
כך, למשל, בפרק המתאר חלום על עזיבת חדר במלון, כאשר רגע לפני החזרת המפתח מתגלות מתחת למיטה נעליים שלא נארזו, וחולצה, ושמיכה, ושלוש חולצות נוספות, ומזוודה, ופתאום חדר מלון אלמוני וזר הופך לבית, ופעולה פשוטה כמו צ'ק אאוט לקראת היציאה לדרך הביתה מצטיירת כפרידה קשה. בסוף הפרק בן הפסקה האחת אין נקודה, וזו אינה טעות הגהה, כי נקודה בסוף משפט מסמנת המשך.
חלק מן הספר מוקדש לרשמים אקטואליים, ובהם מחאת האוהלים של קיץ 2011 המעוררת במחברת סקרנות, חשש, השתאות ואכזבה. היא מבקרת ב"מאהל 48" שבו אנשים הקשיבו, והיא יודעת זאת כי רעש האוטובוס שעבר בזמן שדיברה "לא גרם לאיש לשוחח עם מי שעמד לצידו ולא למלמל", אולם לאט לאט היא מבינה שאת האירוע הזה צריך לחוות אחרת, ומכל מקום העניין כבר הסתיים כאילו היה חלום ו"מאז שהסדר הושכן נשכחה התנועה".
סוג הקשב הזה, תשומת לב תקריבית לפרטים כגון שאון האוטובוס שאינו משתיק את השיחה, בא לידי ביטוי לאורך כל הספר בהבחנות דקות ובתיאורים קצרים אך מלאים, האוצרים בחובם רגשות, מחשבות וקשרים. כך מתוארת חברה ש"גם לה היו שיניים עקומות, אפילו יותר משלי. אבל היא נשאה אותן בחן כה רב", וכן "צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל".
במקום אחר נתקלת המחברת במכולת זבל גדושה ומהבילה ו"אולי לו הייתי באירופה זה היה נראה כמו ציור של ברויגל, אבל זה היה פח כל כך מזרח־תיכוני, כל כך בישראל, ירוק וענק ומלוכלך וחם וליד הים במגרש חניה וזבובים ופגרי עופות מבושלים ואורז ועגבניות".
על הכל שורה תחושת משבר. לעיתים היא מוסברת בפרידה משפחתית, בפחד, בתובנה פוליטית פתאומית, בהטרדה מינית באוטובוס ובמפגש עם שיכור חסר בית, השוכב כערימת בשר באמצע הכביש. לעיתים המשבר הוא גם משבר ספרותי. כל האירועים מתוארים בלשון מעודנת, לכאורה מעט מרוחקת, וכמו האור הבוהק בתצלום, תמיד היא מעידה גם על גבולות יכולת הראייה והתיאור של שורק עצמה: "פניה הסתורות של השכנה, שבינתיים חזרה אל פתח הדלת, אותתו כי התקיימו כאן גם דברים אחרים".
ובכל זאת, חרף החסכנות והמגבלות, הדברים ברורים. "מחר צפוי עוד יום. אבא לעבודה, אמא לחכות לאבא, נער למשחקי המחשב ולתגרות היומיום עם אמא, נערה לאיזון רעוע שיש לשמור".
עוד מתוך ועל "לפעמים מאבדים אנשים":
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: