Monthly Archives: אוקטובר 2014

ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר

ספרה של עדי שורק בנוי מתמונות אישיות ואקטואליות • זהו שיטוט אוטוביוגרפי שנע בין מציאות לבדיון, וערכו הספרותי טמון באסתטיות שלו
ביקורת על "לפעמים מאבדים אנשים" | ישראל היום |  16.08.2013
באיחור מה (רצוי שאכתוב פוסט מיוחד על מושג ה"באיחור" הזה. גם כאן וגם בפוסטים אחרים שבהם השתמשתי בו, הוא כנראה אינו סתמי. נדמה לי יש דבר-מה בשהות, בעיכוב, בזמן הנפש ששונה מזמן העיתון וגם מזמן המדף – שמעניין לבדוק) אני שמחה להעלות כאן את הביקורת היפה שכתב יונתן אמיר על ספרי, שכוללת, מלבד השיטוט הרגיש ב"לפעמים מאבדים אנשים" ובדמויות והרגעים שמאכלסים אותו – גם התייחסות משמעותית לצילום של נועה צדקה (חברתי האהובה וצלמת בחסד) שעוטף את הספר ולצלמת שצרובה בתודעתי, דליה אמוץ, שלה מוקדש "שבלולים", אחד הסיפורים בספר:
———
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

עטיפת הספר  הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

עטיפת הספר
הצילום: נועה צדקה | שם הצילום: במטבח של עדי

זוהי תמונה קצרה – פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ… ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

להמשיך לקרוא

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר בים סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" (8/11/15), אני מעלה מחדש רשימה שכתבתי על ספרה המופלא של זופיה רומאנוביצ'ובה "המעבר בים סוף".

מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.
——-

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

 (Anne Schwalbe (2013

(Anne Schwalbe (2013

להמשיך לקרוא

תחנה מרכזית

[סיפור]

 

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" – גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

IMG_20120412_125858