שינוי משמעותי במערך הכוחות

[תוכנית לפרפורמנס כנגד המתקפה האכזרית בעזה והזמנה לשתי עצרות התנגדות]

אין לי דרך, לפחות לא כרגע, ללכוד את המחשבות שמציפות אותי בשבועות הללו. המילים הופכות לעיסה. בין לבין ובמהלך האלם חברות מתקשרות. אנחנו בוכות יחד. אנחנו נואשות יחד. זה מזכיר שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני, שמגיבים לאט ומעט כמוני, ובוכים בתוך עצמם בוכים בתוך עצמם. ככה, בלי לובי בכנסת (זה עצוב, שאין לנו לובי משמעותי בכנסת). 

בפרפורמנס אני ובן זוגי עומדים בכיכר הבימה ומשמיעים את האמירות הנבובות של ראש הממשלה ושל הרמטכ"ל שניבאו מה שהולך לקרות בדיוק חסר רציונליות.
בכיכר אנחנו משמיעים את כל ה"הפעם נכנס בהם"; "הפעם נכנס בהם ביסודיות", "הפעם נוריד את הכפפות", "הפעם נכנס בהם חזק וביסודיות ובלי כפפות", וכמובן שיש את ה"אמאמא שלהם", שגם בה "נכנס". ואני חושבת על חברותי בעזה ועל הילדים שלהן ועל הילדים שלי ועל המעגלים הרדיואקטיביים של האלימות ועל השמחה לאיד ועל הטיפשות.

איש צבא ומאחוריו בית מתפוצץ בעזה

איש צבא ומאחוריו בית מתפוצץ בעזה

וכך נעמוד ונדקלם בפרצוף נפוח מכוחנות ומתפיסת אני מגובשת ובמבטא סמכותי שמפחיד אותי בכל פעם מחדש, כיצד הם מתכננים לפתור את הבעיה, הפעם באופן מחושב וסדור והגיוני ובמקום לאפשר לאנשים לחיות בכבוד בסביבה ראויה ובתנאים של מדינה סבירה הם מחליטים לפרק להם שוב את הבתים, את הצורה. אנחנו נעמוד בכיכר הבימה ונהיה התוכי הצבאי הזה שלכאורה שומר עלינו. ונהיה התוכי הזה שמוגן בכיפת ברזל ומתקיף כיפות קרקפת רכות של ילדים. להרוס בתים, לפזר את הבגדים, לכרות יד לאמא שלהם (בטעות) וככה, נסביר על מדרגות גינת הבימה (לצד המוזיקה הקלאסית המתנגנת בשלווה מתוך הרמקולים הסמויים במדרגות) וככה, נסביר בשפה התוכּית, "חיינו", ישמרו.
וכל אותם פגועים שיהפכו לאנשים אומללים ונואשים יוכלו לבנות את ביתם מתוך התופת, בהקצבות הלחם ובהקצבות המים ועם הפסקות החשמל. וכל אותן אמהות שליבי נקרע יחד איתן והגוף שלי עייף יחד איתן, מהדהד את העצב ואת הנתינוּת לשלטון מופרע, שמאמין בהתלהמות והחרבה, כל אותן אמהות ספוגות אימה יחיו לנצח בלבבות ילדיהן שישאו את תשוקתם למות, לחיות.

אז ככה זה "אצלנו", נסביר, שפשוט מפציצים "אותם", "הפעם" בנחישות ובלי כפפות. וכנראה שיש בזה הגיון, נדגיש בטון ההוא, המגובש, המנופח, הסמכותי, כנראה שיש בזה הגיון כלשהו, הרי כך אומרים (כאן מתחיל קולנו להסדק). כך אומרים הרמטכ"לים כך אומרים ראשי הממשלות כך אומרים אנשים ברחוב וכתבים צבאיים ומנחות של תשדירי חדשות (כאן מתחיל קולנו לבכות). ונבכה, אני ובן-זוגי וחברותיי, במגפון ישן ובנעלי ליצן ובמכונת דמעות.
ונלך לגבול עזה ונהיה חומה אנושית ונראה שאנחנו לא מגיבים מעט מדי ולאט מדי ובתוך עצמנו מדי. ואת החומה האנושית יצלמו במצלמות טלויזיה ויקרינו על היכל התרבות במהדורה הראשית של החדשות (וגם פריד אל עטרש יתנגן ברמקולים המוסתרים במדרגות העץ של גינת הבימה, גם הוא יתנגן ולא רק צ'ייקובסקי) והכתבת הצבאית, ברקע, תספר על שינוי מערך הכוחות. היא תדווח בקול נסער, מופתע, ברקע, כי נוצר שינוי משמעותי ובלתי צפוי במערך הכוחות. אמן.

היום, בכיכר הבימה, 20:00-22:00: "שוברים שתיקה" קוראים עדויות של חיילים

בשבת (19/7/14), בכיכר הבימה 20:00: "קואליציית נשים לשלום" תובעת! להפסיק את הטבח בעזה

בואו, נבוא, נהיה

* הדברים אינם פתוחים לתגובות, מחשש התלהמות. אבל אשמח לקבל באי-מייל (דרך כפתור ה"כתבו אלי") מחשבות מזדהות או מתכתבות ולפרסם חלקים מהן כאן.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: