Monthly Archives: יולי 2014

הרחבת גבולות הדיבור – על "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

[ספר חדש בסדרת "ושתי" | תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר – מאיה מיכאלי]

אומרים שאדם אינו נולד סתם כך, ביום זה או ביום אחר. שיש משמעות לתאריך ההולדת, למיקום הכוכבים בשמים, לעונה. האם ניתן לומר דברים דומים גם לגבי ספר?
"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס ראה אור בעברית לפני כשבועיים, בשעה של דיבור גס או למעשה, בשעה חשוכה של אין-דיבור, של פעולות אלימוּת קשות, הרות אסון. ואני תוהה, הייתכן כי יש לזה משמעות…

"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

ספרה של דיראס כותב על הנותרת – אורליה שטיינר שאיבדה אב, או אהוב, או אם. מישהו שנרצח במחנות השמדה, מישהי שמתחבאה בעליית הגג לאחר שהוריה נלקחו, מישהו שטבע במקום שבו אלימות החריבה.

אך בסופו של כל טקסט בשם "אורליה שטיינר" (יש שלושה טקסטים בשם זה בספר) מסתבר כי לא היא הדמות שאיבדה אב, אם, אהוב. מסתבר כי אורליה שטיינר היא הכותבת, נערה בת 18 שכותבת. ובכן, מי היא אורליה שטיינר הכותבת? האין גם היא, במובן מסויים, נותרת? נותרת מאחורי שובלי ההרג, אוספת כאבם של יתומים, זעמן של נשים שאיבדו, של גברים שניתלו, את השיגעון של החשיפה לזוועה?
מי היא אורליה שטיינר ומניין היא כותבת את הכאב? מהו היסוד לאמפתיה בין הנערה הכותבת לבין מישהי אחרת? מישהי אחרת שלה היא משאילה את שמה, או להפך, שממנה היא נוטלת אותו? מהו כוחה של דיראס לנוע בין הדמויות?

הדיבור של דיראס מורכב. הדיבור שלה שירי. הדיבור שלה מעורר אמפתיה וגם סלידה. היא יוצרת מארג ומחפשת את גבולות הדיבור, אבל לא מתוך הרצון להתלהם (אותו רצון שקו דק בינו ובין שליפת האגרוף) אלא מתוך הרצון להרחיב את הטבע המדבר, את רשת יכולות הכתיבה, את יכולות המיעון, אליך, אלי.
"אורליה שטיינר" ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע (ההיה זה רק רגע?) לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של הכותבת לנוכח סבלה של "האחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.
מי יתן וישמע כאן ויחלחל להמשיך לקרוא

חֶסֶר

[סיפור]
תחילת הסיפור "חסר" שראה אור בכתב העת "גרנטה" 01 | גבוליות |  אביב 2014

—- —- —-
לוּ היה צבע לאשמה הייתי בוחרת בסגול-חוּם, צבע שיש בו יופי אבל יכול להיות גם אפלה והוא קשור בגוף, כלומר יכול להיות לפעמים וריד, או סרעפת. הייתי בוחרת מונחים צמודים מכוח המטונימיה או המיקום שהתלבשו אחד על השני, בלתי קשורים, בוחרת מישהי שלא יכולה לזרוק כלום מן הבית כי אם זורקים מרגישים שמשהו חשוב מדי הלך, שהכול נאסף ונזרק ואין ממד לחסר.
—- —- —-סגול-חום
התיישבתי מוקדם למדי, לצדי כוס מים ותפוח, שני הטלפונים מושתקים, ופתחתי את המחשב בנחישות, מתוך ההבטחה שאצליח להתרכז מבלי להכין  פעם אחר פעם תה או להיזכר במשימה שיש לעשותה מחר ואסור להניח לה להישכח בינתיים. אלא שמתחת לחלון, מול הכורסה שעליה ישבתי, השתהו בקולניות נער ושתי נערות סביב נקודה עלומה. הן צחקקו צחוק שכבר מזמן לא שמעתי, צחוק של טיפשות או פחד, ושוחחו עם הנער ששאל אותן, בתמיהה כועסת שמשכה את תשומת לבי, מדוע הן צוחקות. מה אתן צוחקות, שאל. שלושתם לבשו מדים. הן הביטו מטה ולא ענו, ממשיכות בלהג, והוא, שעמד על המדרכה הרחוקה מחלוני, ירד ממנה והמשיך בקו ההליכה המתוכנן, אולי נמנע מלהתקרב. לאחר כמה שניות הצטרפו גם הן אליו, מותירות את הנקודה מאחוריהן.

לבי החל לפעום בחוזקה. אולי חתול גוסס? אם כן, מדוע צחקו כך, ולמה הוא לא עזר? הרי אם אכן מדובר בחתול גוסס ודאי לא היו צוחקות, או שמא אני טועה, האם היו צוחקות לנוכח חתול גוסס? טיפסתי מעט על אדן החלון אבל לא יכולתי לראות דבר. לרדת? אם ארד לא אוכל אלא להתחייב לדבר שנמצא שם והבוקר יעבור בלי כלום והיום שפיניתי במיוחד מעבודה וסידורים וממרוץ החיים כדי שאוכל לשבת ולכתוב ייגמר ואצטרך למצוא וטרינר פנוי ודרך לקחת את החיה אליו ולהתלכלך. ומה אם אגלה שכבר לא ניתן לעשות דבר? והיצור ששם יגסוס לנגד עיניי ויהיה ברור שלא ניתן לעשות דבר למענו מלבד מה שלא אהיה מסוגלת לעשות?

ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עד שארד למטה לבדוק. לקחתי מפתחות ויצאתי אל השביל אל המדרכה אל הכביש, התקרבתי בבעתה, הרחוב נראה פרוץ, רחב מאוד וצח, בָּמה שקהל בלתי נראה מביט עליה מן החלונות מאחורי תריסים מוגפים, מזגנים, וילונות. כאילו הייתי לילדה המרחב הפך גדול ומקיף, עלום ומסקרן, מפחיד ויפה, הוא היה שקט באותו רגע, העולם, ללא קול.

קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים.
[…]

* את המשך הסיפור וסיפורים נפלאים אחרים מאת ניקול קראוס, דרור בורשטיין, נדין גודימר, נעמה צאל, שמעון אדף, מרית בן ישראל, אתגר קרת, רוברטו בולוניו, ארנה קזין  ועוד – אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה. 

להשיג בכל חנויות הספרים ובמיוחד בחנויות הפרטיות! 
וגם באתרים הבאים:
גרנטה באתר הוצאת רסלינג >>
גרנטה באתר "סיפור פשוט" >>

שינוי משמעותי במערך הכוחות

[תוכנית לפרפורמנס כנגד המתקפה האכזרית בעזה והזמנה לשתי עצרות התנגדות]

אין לי דרך, לפחות לא כרגע, ללכוד את המחשבות שמציפות אותי בשבועות הללו. המילים הופכות לעיסה. בין לבין ובמהלך האלם חברות מתקשרות. אנחנו בוכות יחד. אנחנו נואשות יחד. זה מזכיר שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני, שמגיבים לאט ומעט כמוני, ובוכים בתוך עצמם בוכים בתוך עצמם. ככה, בלי לובי בכנסת (זה עצוב, שאין לנו לובי משמעותי בכנסת). 

להמשיך לקרוא