Monthly Archives: ינואר 2014

רעש

[קטע מתוך "אלף בית אישה", מתוך הספר "תיירות פנים"]

elvin.jones

אלווין ג'ונס

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת – הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' – האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.


לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

"אצלכם זה בוכה?" אסוּפת פרוזה דיגיטלית בנושא אמהוּת

אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באסופה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באסופה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל  ואנוכי.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני מצבים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות צמודים כל כך, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה.mother-and-daughter-2j0mktr

התמונה השלישית מתארת סיטואציה בין אם לבנה בן השמונה, ולהתרחשות ביניהם שעה שהאם עומדת על כך שתלווה את בנה לכיתה ותביט במחברותיו.
שלוש התמונות קשורות בסרטי ילדוּת ואמהוּת, והמעקב אחריהם בזעיר אנפין כאן, היה לי מסע מורכב ועשיר.

אני מזמינה מאוד להכנס ולהתרשם מן האנתולוגיה ולקנות אותה במחיר הסמלי של 12 ש"ח.
זו השתתפות ראשונה שלי בפרסום דרך הוצאת ספרים דיגיטלית, וזו בהחלט חוויה מעניינת שמעוררת השראה לקראת הבאות בענף הספרים. אשמח שתשתפו אותי בחוויית הקריאה של האסופה,
שלכן-ם, עדי

קישור לדף האסוּפה באתר בוקסילה >>

קטע מתוך הסיפור "קשור בסרט"
"גינה. בגינה עצים גדולים, ותיקים, שנשים כבר סיפרו עליהם סיפורי בדידות בעברית. בגינה ספסל, אחד מיני רבים, שעכשיו יושבת עליו אישה. במרכז, כלומר באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. […] שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. […] הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. […] הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"

>> סיפורים נוספים שקשורים באמהוּת: "מיטה", "גליה קמה משנתה ומיד נעמדת"