העין הרושמת של עדי שֹורק | ביקורת מאת עינת יקיר

עדי שורק מספרת ב"לפעמים מאבדים אנשים" את סיפור השבר שלה ויוצרת דיוקן עצמי חדש וגדול משברים של חלומות ורסיסים של זיכרונות

 

12/8/2013 | מוסף הספרים עיתון "הארץ" | קישור לביקורת באתר "הארץ" >>

 "לפעמים מאבדים אנשים", עדי שורק. הוצאת ידיעות ספרים, 119 עמ’, 98 שקלים

קשה לדבר על ספר שהאילמוּת שלו נוכחת באופן חזק ועקרוני כל כך כמו בספר הזה, “לפעמים מאבדים אנשים”. במבנה שביר, מפורק, מתנהלת עדי שורק באתרים שונים, אתרים של זיכרון וחלום, אירועים שחוותה ואירועים שהחמיצה, סיפורים שקשורים בה או בזולת. הזולת הקרוב כמו חברה או אחות או ילדיה, או זולת שאין לו ולה לכאורה שום דבר משותף: הומלסית, כרטיסן אוטובוס, גנגסטרים, חתול. אולי בהצטרפותם הם מספרים דיוקן עצמי, ואולי לא; אולי באים כל מקטעי הדיבור האלה יחד מתוך מחשבה שאי אפשר לספר דיוקן עצמי. כל ניסיון נתקל מחדש במחסום הדיבור, או המחשבה, או הזיכרון או היכולת להיות עדה, מספרת. שורק גם לא מבקשת להכריע.

הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר.

אין לשורק פתרונות מלבד ההכרעה הזאת, שהיא קשה מאוד בפני עצמה, להתחיל כל פעם מחדש. אפשר לחשוב על הפרגמנטים או המבטים החדים המצטברים בספר כצורת הדיבור היחידה האפשרית. הכתיבה במשמעות של מקטע, של מעשה נטול היררכיה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא כולו אמצע רוטט, מבעבע. תנאי הכתיבה הופכים להיות משא ומתן מתמיד, שאחת מתוצאותיו המרשימות היא האיפוק והשקט המאפיינים את הפואטיקה של שורק. אבל לא כדי לערסל או לשכוח – אלא דווקא כדי לזכור.

האבדן מתחיל בבית. צילום: דודו בכר

האבדן מתחיל בבית. צילום: דודו בכר

במרחב האלים והצעקני שבו הספרות מתנהלת, מתעורר האינסטינקט לבלוע גם את הדיבור הזה, אבל הקול שלה חודר, ובלתי אפשרי לבליעה. זה קול נוקשה וגבישי, מדיד שינה ורדיקלי בהתעקשותו להעמיד את זהותה במבחן מתמיד עד אובדן. והאובדן מתחיל בבית. הבית כחלל מגורים אבל גם כחלל כתיבה, כמבנה שהופך אצל שורק לאתר של בנייה והרס. הסיפור מתחיל בבית. בכמה פרגמנטים/מקטעים/סיפורים מספרת שורק על בניית הבית שלה, על המעבר השביר מבית הילדות שפורק לה לבית שבנתה כאשה בוגרת ואם. חילוף התפקידים הוא אחד המפתחות האפשריים לקרוא את השבר שמספר הספר הזה – מילדה שנשארה עם הלשון בחוץ (ומשפחתה היגרה) אל היותה אמא שלשונה בחוץ לנוכח המחוזות הרגשיים של ילדיה, שספק אם היא יכולה לתת להם מענה. עתה, משפורק הבית, היא מתנהלת בזהירות, בפיכחון, בחרדה, בין הלבנים וההריסות, מטשטשת את קו הגבול בין פנים לחוץ. וכהמשך של זה – גם הפנים מתפרקים לגורמיהם. מקום רב ניתן בספר לשני חלקי הפנים – העין והפה – כשני מקומות משלימים: המקום שבו נרשמים האירועים באופן בלתי אמצעי והמקום שדרכו הם יוצאים החוצה. ושניהם משבריים. העין מצויה בדרמה מתמדת – משהו חמק ממנה, עבר דרכה, לפעמים עד כדי עיוורון.

עם הלשון בחוץ

“לאחר שנים חיפשתי את שם השכונה שבה ראיתי את הבית ההרוס עם הקשת. זכרתי שהיתה ליד קניון מלחה וניסיתי למצוא באינטרנט את המפה שתראה את הרחובות הקרובים לקניון הידוע. המלה ‘מלחה’ לא הובילה לשום מקום. לא הבנתי. רק אחר כך שמתי לב לסוגריים שהתחבאו ליד המלה ‘מנחת’. קניון מנחת הוא, אם כן, שמו הרשמי של המקום בימים אלו. נדדתי על המפה הווירטואלית, ראיתי את הרחובות המתפתלים הקטנים ארוגים בשלדו של כפר. אחר כך חקרתי ושאלתי היכן שניתן לשאול מה שם המקום ליד קניון מלחה וענו לי, לאחר שחיפשו בספרים, מלחה שמו ואני אחזתי את הראש ושוב לא האמנתי עד כמה קשה לי לראות”.

בין לבין – משהו נתפס בסבך. הכתיבה של שורק כמו מתנהלת ברווח של מצמוץ, בין העין הפקוחה לנעצמת. לפעמים היא מצליחה להחזיק את העין פקוחה למשך זמן ארוך יותר, ולפעמים למשך זמן קצר, אבל בשני המצבים העין רושמת, כמו סיסמוגרף, רגע שיש בו הלם. זה לא הלם של אי־תפקוד. הוא גם לא ביטוי של אימה או חידלון. להפך: זה הלם שקשור דווקא במפגש עם חיוּת חזקה, אפילו מקסימלית. החיות הזאת יכולה להיות קשורה באובדן, בפרידה, בנפילה, בחלום בלהות, ולהבדיל – בתום נעורים או בצחוק או בחלום. בכל רגע כזה העין רושמת, מצלמת, ואחר כך, באיפוק ובדיוק, מגיעה העדות.

אבל כשם שהדרמה של העין לא מכירה בכתיבה כהמשכה הישיר, כך גם אלמנט הדיבור, התיווך, מוטל בספק, והופך לשאלה קריטית:

קניון מלחה. לא מוביל לשום מקום . צילום: תומר אפלבאום

קניון מלחה. לא מוביל לשום מקום . צילום: תומר אפלבאום

“היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסוים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד ועוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה. וכששאול העיר אותי הלשון היתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה. וקמתי ולא ידעתי מה לעשות באחר הצהריים הקצר הזה שעמלתי כל כך להשיגו ואיך לסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה”.

שורק "נתפסת" על ידי בנה עם הלשון בחוץ. עם הרווח בין השיניים. בדיוק מקפיא, נועז, היא משרטטת ברגע הזה את העודפות והחסר של הדיבור דרך של הפה – או שזה בחוץ מדי או שזה חסר מדי – אף פעם זה לא זה ממש. אי אפשר לדבר ממש על מה שקרה. זה תמיד בדיעבד, ומאוחר, ומעט; הגבול בין הפנים לחוץ הוא לא דבר שמושכות הכתיבה מוליכות אותו לאט ובטוח. הפה הפתוח והעין הסתומה הם כמעט מראה הפוכה.

את הירושה הזאת היא מעבירה לילדיה. במרחק עמוד מהקטע הנ"ל היא כותבת על בנה שהתעורר בעקבות חלום מפחיד: “ממרחק אני נזכרת עד כמה היה מבוהל כשסיפר שאבא אמר שזה אמיתי. שפתו היתה מופשלת מעט, כאילו היה צריך לעצור את הגוף מלהיעתר לפחד. והיה רגע שגם גופי נדרך ופחדתי שבחלום אבא לא יכול היה להגן אבל הסתרתי וחיבקתי ואמרתי זה חלום זה חלום. ועד עכשיו אינני יודעת אם נעתר לחיבוקי בהקלה או שמא שתק כי ראה שאינני מבינה שאם מסתכלים לצד הלא נכון יש דברים, והרגיש דריכות בגופי. וישבנו חבוקים דקה ארוכה, שנינו עם הגודש, אבל כבר ערים”.

והרי הדרמה של הספר הזה היא ההסתכלות, לכאורה, אל הצד הלא נכון, שמייצרת, בד בבד, שתיקה וגודש.

“ונזכרתי איך אשה נפלה בשדרה ובתחילה לא הבנתי שהיא נופלת והבטתי בה חצי נרתעת כי נראתה חסרת בית או תמהונית (מעניין שאצלי אלו כמעט מלים נרדפות.”(

המראות רודפים את שורק, לא מרפים ממנה. בד בבד, הם הופכים להיות שם נרדף שלה. כפל הפנים הזה רחוק מלהיות התעניינות פוליטית־חברתית־פסיכולוגית בורגנית פשטנית, או התבוננות מכה על חטא בייצוגים של תמהונות או חוסר בית; זו התעניינות של תמהונית בתמהונית, של חסרת בית בחסרת בית, של אובדת באובדת. הכל נטרף כאן: מי חסר בית? מי נפל? מה בסוגריים? מה מחוצה להם? אחרי האובדן והשבר נפתחת אפשרות של טריפה. במערך כזה של הגירה ושוטטות, הומלסיות ותמהונות – בשם מי היא מדברת? זה קו גבול דק, מסוכן לדיבור, אבל למי שלשונה בחוץ, שכותבת על שיניה הבולטות ועל הרווח, למי שהכל נשבר בין ידיה, נרמס באומץ, בתעוזה, כדאי להקשיב.

ואז עולות שאלות על הבית הזה, שכל יושביו מאכלסים אותו חלקית: הולכים ובאים, נרדמים עד כלות, מהגרים, עוזבים, בוחרים לחיות מחוצה לו או נידונים להיות מחוצה לו: איך אפשר להקים אותו? ממה? משבֶר חלום? מרגע מעידה? והמשמעות של זה נשארת ומכאיבה והיא הרת גורל לנו ולילדינו. זה ספר מעלה דמעות.

עוד כתבות בנושא

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: