Monthly Archives: ספטמבר 2013

עדי שורק בודקת את גבולות הספרות | כתבה מאת אלי אליהו

אין כמעט ניסיוניות בפרוזה שלנו, טוענת עדי שורק, עורכת בהוצאת רסלינג, המתארת את ספרה החדש, "לפעמים מאבדים אנשים", כבדיקת גבולות וחיפוש אחר הלא פתור. ומהו האירוע שגרם לה לנטוש את עסקי הצביעה המתרחבים ולבחור בכתיבה?

אלי אליהו | 8/7/2013 | מוסף גלריה "הארץ" | קישור לכתבה באתר "הארץ" >>

"לפעמים מאבדים חפצים ולפעמים מאבדים אנשים", כותבת עדי שורק, "לפעמים הם אובדים ואינך יודעת היכן הם. זה יכול לקרות במובן הרחב כל הזמן. למשל, חברים ותיקים שכבר אין יכולת לדבר אתם, בני משפחה שהתרופף עמם הקשר וכבר אינך יודעת מה הם עושים בעבודתם ובני כמה ילדיהם ואם התחתנו או לא".

"לפעמים מאבדים אנשים" הוא שם הספר החדש של שורק שיצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ומתוכו לקוח הקטע הזה. שורק, ילידת 1970, נשואה לעידן צבעוני, מייסד הוצאת רסלינג, והיא ייסדה ועורכת את סדרת הספרים "ושתי" במסגרת ההוצאה. בסדרה יצאו בין היתר הספרים "נמר מנייר" מאת הסופר הסורי זכריא תאמר, ו"את האח שלי" מאת המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה.

 היא עצמה פירסמה עד עתה את הרומן "שבע מטרוניתות" (ידיעות ספרים, 2001), את "חללים" בהוצאת רסלינג המשלב מסה ופרוזה, ואת קובץ הסיפורים "תיירות פנים” (ידיעות ספרים, 2005). על הספר "חללים", כתב בזמנו המבקר עמרי הרצוג: "הפואטיקה של שורק מפתיעה באופן שבו היא חושפת לפני הקורא את הסמוי מן העין: את הפיגום של הסיפור, ואת הלכי הרוח, הפציעות, הפוליטיקה הפגומה והחללים הריקים שמתרחשים בעת הכתיבה".

שורק. האנשים שאיבדתי, וחסרי בית בכלל צילום: דודו בכר.

שורק. האנשים שאיבדתי, וחסרי בית. צילום: דודו בכר.

לא הרומן שרציתי

ואכן "לפעמים מאבדים אנשים", אינו ספר פרוזה רגיל. הוא מורכב ממסיפורים קטנים, לעתים אף מקטעים של פסקה אחת, שכל אחד מהם מצייר איזו תמונה או אירוע מינורי. הגיבור יכול להיות הומלס או חתול, דג זהרון או כרטיסן באוטובוס. "ארבע שנים עבדתי על הספר להמשיך לקרוא

העין הרושמת של עדי שֹורק | ביקורת מאת עינת יקיר

עדי שורק מספרת ב"לפעמים מאבדים אנשים" את סיפור השבר שלה ויוצרת דיוקן עצמי חדש וגדול משברים של חלומות ורסיסים של זיכרונות

 

12/8/2013 | מוסף הספרים עיתון "הארץ" | קישור לביקורת באתר "הארץ" >>

 "לפעמים מאבדים אנשים", עדי שורק. הוצאת ידיעות ספרים, 119 עמ’, 98 שקלים

קשה לדבר על ספר שהאילמוּת שלו נוכחת באופן חזק ועקרוני כל כך כמו בספר הזה, “לפעמים מאבדים אנשים”. במבנה שביר, מפורק, מתנהלת עדי שורק באתרים שונים, אתרים של זיכרון וחלום, אירועים שחוותה ואירועים שהחמיצה, סיפורים שקשורים בה או בזולת. הזולת הקרוב כמו חברה או אחות או ילדיה, או זולת שאין לו ולה לכאורה שום דבר משותף: הומלסית, כרטיסן אוטובוס, גנגסטרים, חתול. אולי בהצטרפותם הם מספרים דיוקן עצמי, ואולי לא; אולי באים כל מקטעי הדיבור האלה יחד מתוך מחשבה שאי אפשר לספר דיוקן עצמי. כל ניסיון נתקל מחדש במחסום הדיבור, או המחשבה, או הזיכרון או היכולת להיות עדה, מספרת. שורק גם לא מבקשת להכריע.

הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר.

אין לשורק פתרונות מלבד ההכרעה הזאת, שהיא קשה מאוד בפני עצמה, להתחיל כל פעם מחדש. אפשר לחשוב על הפרגמנטים או המבטים החדים המצטברים בספר כצורת הדיבור היחידה האפשרית. הכתיבה במשמעות של מקטע, של מעשה נטול היררכיה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא כולו אמצע רוטט, מבעבע. תנאי הכתיבה הופכים להיות משא ומתן מתמיד, שאחת מתוצאותיו המרשימות היא האיפוק והשקט המאפיינים את הפואטיקה של שורק. אבל לא כדי לערסל או לשכוח – אלא דווקא כדי לזכור.

האבדן מתחיל בבית. צילום: דודו בכר

האבדן מתחיל בבית. צילום: דודו בכר

במרחב האלים והצעקני שבו הספרות מתנהלת, מתעורר האינסטינקט לבלוע גם את הדיבור הזה, אבל הקול שלה חודר, ובלתי אפשרי לבליעה. זה קול נוקשה וגבישי, מדיד שינה ורדיקלי בהתעקשותו להעמיד את זהותה במבחן מתמיד עד אובדן. והאובדן מתחיל בבית. הבית כחלל מגורים אבל גם כחלל כתיבה, כמבנה שהופך אצל שורק לאתר של בנייה והרס. הסיפור מתחיל בבית. בכמה פרגמנטים/מקטעים/סיפורים מספרת שורק על בניית הבית שלה, על המעבר השביר מבית הילדות שפורק לה לבית שבנתה כאשה בוגרת ואם. חילוף התפקידים הוא אחד המפתחות האפשריים לקרוא את השבר שמספר הספר הזה – מילדה שנשארה עם הלשון בחוץ (ומשפחתה היגרה) אל היותה אמא שלשונה בחוץ לנוכח המחוזות הרגשיים של ילדיה, שספק אם היא יכולה לתת להם מענה. עתה, משפורק הבית, היא מתנהלת בזהירות, בפיכחון, בחרדה, בין הלבנים וההריסות, מטשטשת את קו הגבול בין פנים לחוץ. וכהמשך של זה – גם הפנים מתפרקים לגורמיהם. מקום רב ניתן בספר לשני חלקי הפנים – העין והפה – כשני מקומות משלימים: המקום שבו נרשמים האירועים באופן בלתי אמצעי והמקום שדרכו הם יוצאים החוצה. ושניהם משבריים. העין מצויה בדרמה מתמדת – משהו חמק ממנה, עבר דרכה, לפעמים עד כדי עיוורון.

עם הלשון בחוץ

“לאחר שנים חיפשתי את שם השכונה שבה ראיתי את הבית ההרוס עם הקשת. זכרתי שהיתה ליד קניון מלחה וניסיתי למצוא באינטרנט את המפה שתראה את הרחובות הקרובים לקניון הידוע. המלה ‘מלחה’ לא הובילה לשום מקום. לא הבנתי. רק אחר כך שמתי לב לסוגריים שהתחבאו ליד המלה ‘מנחת’. קניון מנחת הוא, אם כן, שמו הרשמי של המקום בימים אלו. נדדתי על המפה הווירטואלית, ראיתי את הרחובות המתפתלים הקטנים ארוגים בשלדו של כפר. אחר כך חקרתי ושאלתי היכן שניתן לשאול מה שם המקום ליד קניון מלחה וענו לי, לאחר שחיפשו בספרים, מלחה שמו ואני אחזתי את הראש ושוב לא האמנתי עד כמה קשה לי לראות”.

בין לבין – משהו נתפס בסבך. הכתיבה של שורק כמו מתנהלת ברווח של מצמוץ, בין העין הפקוחה לנעצמת. להמשיך לקרוא