השיחה המפורקת של החיים – ריאיון שערכה איתי עינת יקיר

ברכה שהתקבלה בלב מאה שערים, הקשר בין שיר של אריאל זילבר ושטיפת רצפה, ושיתוק כתיבה בעקבות לידה.

עינת יקיר משוחחת עם הסופרת עדי שורק


[ריאיון משולב בפרוזה. פורסם בבית אביחי >>]

בוקר אחר
התנועה הרציפה של הליכתי כמעט מנעה ממני לראותם – ישובים בחול כאגודה אחת מכוסה זהב. כדי לא לאבד את הקצב הפניתי רק מבט אל האנשים המעטים שישבו קפואים, פניהם אל הים, בדים בצבע החול מכסים אותם ואת חפציהם. צווארי נמתח אחריהם, מנסַה להפריד את הקצוות. לוּ ברגמן היה עושה סרט על מפגש בין אפריקה לים התיכון זה היה נראה כך, אציל כמו לוחם נורדי, עלוב כמו שק. המשכתי קדימה, לכיוון יפו, נזכרת באגדה היפה על ארמונות החול שקמים לתחיה ועל חוקר האצות שחיפש אישה לאהוב ולא מצא ועל צילום האוויר של יפו לפני כשבעים שנה, צילום שראיתי פעם במסעדה, שנראה כמו שרטוט של חלום. בדרך חזרה חלפתי שוב על-פני כיכר היונים ובהמשך, בצד ימין, על אחד הספסלים המעוגלים המקוּרים שמתי לב לצבע המוזהב. ליבי ניתר משמחה של אספנית. עברי לידם לאט עכשיו. עברי לאט. את הכוריאוגרפיה של האין יש לספוג מבלי להיעצר, צריך לתת לה לנשום, לצוד מהצד בלי שום חיוך או עווית, לתת לקווים הפזורים להיחרט, לחוטים הפרומים לקפוא, לצרופים להצטרף. ואסור להביט חזרה. לכי לאט.

ככל שהתקרבתי ראיתי שאין חוטים פרומים. האומנם אין חוטים פרומים? שהבדים המכסים את האנשים המכסים גם מזוודות, אינם מרוטים אלא באיכות טובה ונפרשו בקפידה. האומנם נפרשו בקפידה? שהגבר השחור הבא בימים ופניו הקפואות, המביטות אל הים, משרות סמכות על שתי הנשים שהיו לצדו. האומנם זוהי סמכות? שהנשים שישבו לצידו והביטו לאופקים קרובים-אלכסוניים משל עצמן, קשישות וחתומות. האומנם משל עצמן? האם יכול להיות שחיכו לשעת הכניסה למלון? למישהו שיאסוף אותם? לשעה שהשמש תעלה למרכז השמיים ותגרום לבוקר היציב החייכן להתבקע? נדמה לי שהגבר החזיק מקל, מעין שרביט. מה הוא עושה במקלו, מעין שרביט?

המזוודות, הבדים, האנשים, הגבול ביניהם היה פחות גלוי מברגיל – האם רק לעיניי היה פחות גלוי מברגיל? 

האיש והנשים, האישה והזוג, הנשים והאיש, האישה ועוד אישה ועוד איש, הזוג והאיש שבירים להתנועע, גמישים להיוותר במקומם, מקיימים טריטוריה תחת הבד. שקט זר. אספתי את המראה לחיקי, לנצור אל מול העיר החוף התל-אביבית, התל-עברית.

[עדי שורק, מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", הוצאת ידיעות אחרונות, בדפוס]

מצביעה אמנותית אל ברכה מסורתית
בזמנו התפרנסתי מצביעה-אמנותית ובאחת הפעמים צבעתי בית כנסת במאה-שערים. התחושה בבית הכנסת הזה הייתה מאוד קהילתית. למרות השיפוצים אנשים נכנסו לראות מה עושים "בביתם" והתפעלו מקישוטי הקרניזים, שהודבקו לתקרת בית הכנסת ונצבעו בצבעי בורדו, זהב וטורקיז. יום אחד, בזמן שעמדתי על סולם, נכנס אדם מבוגר והתבונן במתרחש בהתפעלות. לפני שהלך אמר "תבורכנה ידייך" – ברכה שלא הכרתי קודם, או שהכרתי רק באופן ספרותי ומעולם לא זכיתי שיברכוני בה עד לאותו הרגע. זו ברכה שבדרך כלל מברכים בה לאחר שטועמים מזון טוב שהכינה בעלת הבית וכאן, הוא השתמש בטבעיות בברכה שמברכים אישה שעושה פעילות מסורתית עבור פעולה שאינה נחשבת "נשית" והייתה לי הנאה מעצם המהלך הזה – שהיו בו גם שותפות וגם נפרדוּת של עולמותינו ומכך שכל זה קרה בלב מאה-שערים.

 
עדי שורק. צילום: מוטי קיקיון

לאחר תחושת השמחה הוצפתי תחושת פספוס ביחס לעברית החילונית ולמיקומי בתוכה, מנותקת מרבדי השפה לדורותיה ומהקשריה הלוקאליים. נוכחת שוב בשבר שבתוכו אני חיה. אני חושבת שהשבר הזה (שנסיבותיו קשורות במרד "מוצלח" מדי בהורים, כלומר בגלות שנחרבה מצד אחד ובכיבושי-ארץ שמעולם לא הייתה הבגרות להישיר מבט בנגזרותיהם, מצד שני) מותיר אותנו דלים; דלים למשל באמצעי ברכה, שלום ופרידה. זה ניכר בכל אופני הקיום שלנו כחברה אזרחית ויוצר, באופן פרדוקסלי, תנועה קיצונית חזרה אל הדת, משום שהחילוניות אינה עשירה דיה ואינה אזרחית דיה.

מ"רוצישמוליק" אל המגב
יש לי זכרון שמורכב מאמי שוטפת רצפה בנס-ציונה והשיר "רוצישמוליק" של אריאל זילבר מתנגן ברקע. השיר היה להיט רציני באותו זמן ואיכשהו חברו המילים לאחת ואי-המובנות קישרה אותן, כפי הנראה, למעשה החוזר והפשוט של אמי – שטיפת רצפה – אולי כעוגן של מעשיות וקונקרטיות ואולי כחיבור פשוט לאושר. מרינה צווטייבה הגדירה נפלא את חוסר המשמעות שנחרט, דווקא מהיותו חסר משמעות, במוח הילדי לנצח; אצלי אחד הנצחים הללו זה "רוצישמוליק" ותנועת המגב והמים.

מדיבור אל הכתב
מעניינת אותי היכולת ואי היכולת להעביר דברים מסוימים מדיבור אל הכתב. ובמיוחד אל הכתב הספרותי. לכתב הספרותי יש יכולת לדחות את המעבר ולא להסכים לו. אי אפשר לומר בו דברים ישירים מדי, או כאלו שהם טעונים מדי רגשית ועדיין לא עובדו די הצורך כדי לעבור את ההמרה הזו מהלשון המדברת – בשיחה עם יקיריי או אפילו בשיחה עם עצמי – אל הלשון הכתובה. זה תמיד פלא בעיני לראות איך מתרחשת התעופה הזו, שיכולה להיווצר רק בזמן שלה ובתנאיה, שקשה לשים עליהם את האצבע באופן מדויק: זמן שחלף, קשר שנפתח, מחוז דמיון שמאפשר להגיע למחוז המציאות בדרך ישירה-עוקפת…

ערב
בחזרה מן הים, לאחר ששטפנו רגליים בברזים שסביבם תמיד, משום מה, ריח שתן, החלילן מהקיץ שעבר הופיע שוב, בדיוק ליד אותן המדרגות המובילות לחוף, מחלל נעימות ידועות בכישרון דהוי.

בני אץ אליו עם חברו, בטוח בעצמו היום ואינו זקוק לנוכחותי הצמודה. לפתע החל לרקוד, ריקוד סיבובי בידיים מורמות שגם אותן הניע בסיבוב קשוי מעט ובחיוך מתוח, כמעט מוגזם, כאילו היה מודע לכך שלפתע, בניגוד להרגלו, פצח בריקוד משוחרר.

ליבי רחב; הרי במהלך השנה כולה עמד בצד כשכל הילדים בגן… טיילת תל-אביב הפכה לרגע לקרנבל פרטי תחום צבעי שקיעה, הים זחל לעיר, התערב בתנועת העוברים ושבים, סחף אל בטנו ברכות, פלט בחזרה, ושוב, כנשימה. אך בסמוך, כאילו קיבל ריח השתן נוכחות עודפת, ניקרה תחושה קטנה מן הקטנות, תחושה שאין צורך להתעכב עליה ואינני יודעת מדוע לא נשכחה מיד ונמלטה אל החול כעקבה קלה להמחות. דבר-מה שאולי ניתן להגדירו כדחייה או החמצת פנים אל הריקוד הזה, חסר החן, שבני פצח בו, אל חוסר ההתאמה לקצב, אל מודעות היתר לעצמו, אל עיניו התלויות בעיניי.

התמסרתי לתחושות המקבילות. קראתי פעם שכשמישהו אהוב מת העבר הופך לנהר שזורם כל העת ומעלה שברי שיחות, תמונות. אך מה קורה כשמישהו אהוב מתחיל לחיות?

אחר כך פסק הריקוד באחת ובני זיהה את פטר והזאב וקרא לחברו ושוחח עם החלילן שהרשה לו ללחוץ על הכפתורים הכסופים ונשקתי נשיקה גדולה כשהגיע אלי חזרה בעליצות והלכנו הביתה, מנופפים לשלום לחלילן המזדקן, על רקע הים השחור, הגועש.

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

מהבית אל השיח
לאחר לידת בני נכנסתי לסוג של שיתוק כתיבה. אני חושבת שזה היה קשור בעוצמות של התהליך הרגשי שעברתי באותו הזמן ולהעדר הריחוק בזמן מההתרחשויות. לאחר ארבע שנים ועם לידת ביתי השנייה, נפרץ השיתוק הזה והחל להווצר קובץ הסיפורים שעומד לראות אור בשנה הקרובה "לפעמים מאבדים אנשים". בתחילה זה לא נראה כהווצרות, אלא כסוג של נגיעות אבל לאט לאט הפרגמנטים החלו להצטבר והיכולת להכיל את העמדה שלי כאם בתוך הכתיבה ואת הפרקטיקה של הכתיבה מתוך החיים כאם, איפשרה לי את הפריצה של הטקסט. המהלך הזה עניין אותי גם במובן הרגשי וגם מבחינה ז'אנריסטית, כלומר כיצד העבודה בשפה מושפעת מכך.

היה עלי להעתר לפרגמנטריות של הטקסט ולמבחן שהוא עורך ביחס להבדל שבין החיים והפרוזה וביחס ליכולת לאינטימיות ציבורית. ההיעתרות הזו אפשרה לי לטוות את הקשרים שבין הסיפורים ולהבין, בזמנים שונים, מה הכוחות שלהם. וזו הייתה היעתרות לערבוב בין כוחות חיים שונים – מתיקות, כאב, אהבה, קושי עצום, מבט אל הרחוב ומבט אל הרגעים הכי ביתיים. התחושה שהמעבר מן הבית אל השיח ואל השפה כרוך בחציה של חומה כבירה – שליוותה אותי בשנים הראשונות לאמהותי, התחלפה בסקרנות לראות את השיחה המפורקת של החיים עם ילדים, את חוסר הרצף הקיצוני שאני נתונה בו (ביחס לשפה ולאפשרויות העבודה בתוכה וביחס לזמן שלי בכלל), ולבחון מה האפשרויות שם.

ממשומש לחדש 1
עד היום אני כועסת על מי שהעז לתרגם אחרת את "אמריקה" ולא מבינה איך אפשר לקרוא את "האסופית" ללא "לוח הצפחה" שעליו כתבו הילדים כאשר הלכו לבית הספר. התחושה הזו מאוד אישית, משום שהקריאות הללו, שנקראו בזמן ילדות ונעורים, נחקקו ממש בגוף. והמילים הללו נחוות כשלי. בנוסף יש את העצב על כך שספר שקראתי בו וקראתי בו והוא משומש ורואים עליו את אותות קריאה, שזה דבר שאני מאוד אוהבת שקורה בספרים שלי – אמור להתחלף בספר חדש שדפיו צחים ועדיין לא נפרדו אחד מן השני. ממקום אחר אני כמובן מבינה את הצורך והרצון לתרגם מחדש. אבל זה רק באופן רציונלי. הרגש פועל אחרת…

ממשומש לחדש 2
יש מילים נעלמות שמשמשות אותי בחיי. ואני נהנית מהן. זה שימוש, הנאה, במשהו שהוא כמו אבן יקרה שאני מוסרת, מבריקה, עונדת. "תרכוס", למשל, הייתה מתנת חיזור שנתתי לבן זוגי שהלך עם תיק צד כזה. הוא תפס אותה בשתי ידיים וזה היה הוורד הרומנטי שלנו… אני מאמינה שרצוי להפיץ את ההנאה ממילים, מטקסט, לכל עבר וכמובן בבתי הספר. גם מילים ישנות-נעלמות. יש לי חיבה לספרות עברית שמשמרת איזו זרות ורוחב יריעה של השפה-שפות שמהן היא נוצקה כמו כתיבת הפרוזה של לאה גולדברג, יצירתו של עגנון, דוד פוגל. אני הולכת לשם כדי להתרחק קצת, ולקבל את התערובת של מכאן ולא מכאן שהם מעניקים. בספר "החיים הוראות שימוש" של ז'ורז' פרק יש דמות שולית שעוסקת בהצלת מילים שהוחלט להוציא מהמילון. זה סיפור מאוד קטן בספר העצום הזה שמכיל מאות סיפורים, אבל כזה שלא חומק מהלב.

כתבה: עינת יקיר

* נוסח קטעי הפרוזה אינו הנוסח הסופי המופיע בספר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: