ילדים של היום

אני צופה בחשש כיצד בני הופך למסך, למרובע, עיניו מתמזגות עם הסיפורים המתפצלים שנכתבים והופכים לסרטי אנימציה מורכבים מדי, הוא גדל אל תוך מידע שנערם ונערם ואין דרך למיין אין אפילו דרך לטבוע. בבוקר הערתי אותו והחולצה לא עלתה כי הראש כבר אינו גמיש יותר, הוא קרע את החולצה והלך לבית הספר עם תיק גב ממוסך שניתן לראות בו הכל בנגיעת אצבע ולא נורא שהחולצה קרועה. מחר אלך לחנות לקנות את אלו עם הצווארון הרך שהומצא עבור הילדים, צווארון שמתגמש גם מול ראשים שהולכים ונפחסים ומתרבעים ומתדקקים למסכים המשוכללים ביותר.

בבוקר התעורר בני והביט בי בעיניו הסקרניות ובאף שהחלו לעלות בו נמשים והראש היה עגלגל כתמיד ונזכרתי שאני רק בפאניקה ושזה בסדר, שום דבר לא השתנה עד כדי כך.

 

[מתוך טקסט שהוקרא בערב NEW MEDIA במוסררה, 30.8.2012, בית העם, תל אביב]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: