חיי צ'כוב – אירן נמירובסקי [חדש ב-ושתי]

סיפור חייו של אנטון צ'כוב, מגדולי הסופרים של המאה ה-19, כתוב ביד האמן של אירן נמירובסקי.

< רב מכר > שיתוף פעולה בין ושתי להוצאת כתר

לדף הספר >>

לריאיון אתי על הספר ב"ספרים רבותי ספרים", ציפי גון גרוס, גל"ץ >>
התוכנית מה-13/5/11
בערך בדקה ה-40

——————–
מתוך הספר:
——————–

הביתן ששכרה משפחת צ'כוב נמצא בירכתי חצר; קירותיו היו מטויחים חמר. צעדי האנשים בבוץ, בין העשבים השוטים, שברי הלבנים והאשפה שכיסו את פני החצר, כבשו שביל גס לעבר השער ועוד אחד אל עבר האורווה. הצריף נדמה כנוטה על צדו, גוץ ועייף כאישה זקנה. חבית שהוצבה מתחת למרזב קלטה את המים בימות הגשמים: המים היו נדירים ויקרים. חלונות זכוכית קטנים, סוכך עץ, שלושה חדרונים ומטבח, כזה היה בית הולדתו של צ'כוב. "החדר הגדול" היה נחלתו של האב; חדר קטן יותר שימש כחדר השינה של ההורים והחדר הקטן ביותר הוקצה לילדים, ובו גם הוצבה עריסת העץ של אנטון. איקונות כיסו פינה שלמה ב"חדר הגדול", על פי מנהג האורתודוקסים האדוקים. אבוקת אש זהרה למולם יום וליל. על מדף משולש נחו מחזור התפילה וספרי הקודש מוארים בנר גדול תקוע בפמוט מנחושת; והאב הדליק מקלות קטורת מול הדמויות במועדים שנקבה הכנסייה. למרות היותו עני וחסכן לעולם לא קימץ במקלות הקטורת: עננים כבדים עלו ומילאו את החדרים, מכסים ומתגברים אף על ריח הכרוב המריר שעלה מן המטבח.

עצי שיטה צמחו מאחורי הבית; באביב התכסו החצרות הבוציות בפרחים. שמה של העיר שנבנתה על על חוף ים אָזוֹב היה טַגַנרוֹג; והתושבים התגאו שהיה בה רחוב בסגנון "כמעט אירופאי". האם לא היו בה בניינים בני שלוש וארבע קומות, תיאטרון וחנויות? אמנם לא היה בה שלט אחד שלא נכתב בשגיאות כתיב, אבל למי אכפת. הרי הכביש והמדרכות היו מרוצפים לאורך כמאה מטרים; לא כל עריה של רוסיה יכלו להתגאות בשפע שכזה. אבל מעט רחוק מזה רוצפו רק המדרכות. ורחוק עוד יותר – במקום שבו חיה משפחת צ'כוב – הן הפכו לדרכים מרופשות. הערבה התחילה מיד בפאתי העיר. מישורים עצומים אלו של יבשת, ללא הר או יער, טואטאו על ידי רוחות מזרח עזות שמקורן באסיה. בחורף הן נשאו אתן שלג, ובקיץ – סערות יוקדות. החול מילא וסתם את הנמל בכל עונה קצת יותר. אלא שנמל זה היה לבה של עיר המסחר טגנרוֹג. בימים עברו בנה פיוטר הגדול על אדמה פראית זו מצודה, כדי להגן על נחלותיו מפני הטורקים; אחר כך בנה בה נמל, ובתחילת המאה ה-19 הפכה טגנרוֹג לעיר מאושרת ומשגשגת; היא שלטה בייצוא החיטה, וערי הנמל רוֹסטוֹב על הדוֹן ואודסה היו רק שניות לה.

היו אז חיים ותנועה בטגנרוֹג, נאנחו הזקנים: "השחקנים הטובים ביותר ברוסיה שיחקו אצלנו והיה לנו בית אופרה איטלקי, כמו בכל עיר דרומית שמכבדת את עצמה, כמו באודסה…". ואז באו הימים הקשים: החול, שנסחף במשך דורות עם הנהרות, הגביה בסופו של דבר את קרקעית הים והנמל נעשה מסוכן לספינות… האוניות המודרניות האלה היו גדולות מדי… ולבסוף, מן הפח אל הפחת, מסילת רכבת חיברה ישירות את רוסטוב שעל הדון, היריבה, לוולַדיקַווקַז. העיר טגנרוֹג הפכה למיותרת; העיר טגנרוֹג פשטה את הרגל.

בתוך כמה שנים נעשתה העיר הקטנה קודרת וישנונית. השמים הכחולים העמוקים, השמש, הים, צבעו אותה מרחוק באור עליז, אבל מיד משנכנסים בשעריה: "איזה לכלוך, איזו בורות, כמה ריק!". הבוץ והדממה שהיו בה הדהימו את האורחים. בסתיו, ולאחר הפשרת השלגים, היה צריך לחצות את רחובותיה של טגנרוֹג כפי שחוצים שלולית, בקפיצה מאבן אחת לשנייה, "ומי שפספס אבן טבע עד הברכיים בים של בוץ". בקיץ, ברחובות החמים, התגלגל לו האבק במין ענן עבה שאיש ממטאטאי הרחובות לא יכול לו. כלב רחרח קליפות אשפה; נגינת מפוחית נשמעה באחת החצרות; שני שיכורים התקוטטו… רק לעתים נדירות שירך עובר אורח את רגליו ברחוב; איש לא חשב לצבוע את ביתו, לתקן את הדלת או את הגג. הסתפקו במה שיש.

ברוסיה קראו למקומות הללו, בחבלי הפרובינציה, "ערים חירשות", כינוי שאכן התאים לתפארת: הדממה באותן ערים הייתה עמוקה. הן אטמו אוזניהן מלשמוע את רעש העולם. הן נמו, כמו תושביהן לאחר ארוחה כבדה, בתריסים מוגפים, בחלונות אטומים לכל משב רוח, נקיים מחובות כלפי האלוהים והצאר, נפשם ריקה.

ואולם, גם המקום השכוח ביותר עלי אדמות, העלוב ביותר, הנו מלא גוונים וחיים בשביל ילד, ואנטון הקטן לא השתעמם בעיר הולדתו. הוא הביט שוב ושוב בסקרנות באוניות, בסיפונים, בים. הוא אהב ללכת לארוחת ערב אצל דודו מיטרוֹפַן, שהעניק לו לעתים מטבע שמן. הוא הכיר היטב את הבתים הדומים אלה לאלה, את חצרותיהם החנוקות מעשבים רעים, הכיר את שמות דייריהם, וכמו אחיו ואמו ידע כל פרט מפרטי קיומם: מה אכלו אמש, מי מת, מי נולד, מי ביקש את ידה של נערה. הוא אהב את הטיולים בגן הציבורי, שערוגותיו השתפלו וירדו אל הים.

לרוע המזל, לא לעתים קרובות הניחו לו ליהנות מחופש זה, משמחה גדולה זו. בערבי האביב הוא היה מתיישב מתחת למרפסת החזית, על המדרגות הקטנות המעוקמות, השקועות באדמה. בחזיתות כל הבתים היו מרפסות פתוחות שכאלה, והמשפחות היו מתכנסות מתחתן כשחום היום התפוגג; האם הייתה זונחת לרגע את מכונת התפירה שלה; הילדים היו מתקוטטים. וכבר היו מגיעים מרחוק צליליה הראשונים של התזמורת הצבאית שניגנה בגן הציבורי. הלמות התופים ושאון כלי הנשיפה, משנישאו באוויר המאובק, התרככו והמתיקו, איבדו מהעזוז הצבאי ונטענו במלנכוליה עמומה.

ואז הופיע האב. היו לו כתפיים רחבות, זקן ארוך, יד כבדה. "לך לעבוד, אַנטוֹשָה," אמר. "די לשוטט, די להתבטל. לך לחנות. לך לעבוד."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: