שבלולים

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין, צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.

צילום: דליה אמוץ

צילום: דליה אמוץ

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. אספנו אותם בזהירות ושחררנו בגינה. אמנם לא מדובר באותו בית גידול, חשבתי לעצמי, אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים כרגע לעשות עבורם.

ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגולות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו והם מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכאשר שבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק בית ושבית הוא כמו שלד שלו, או מה שמסמן שלד, ואמרו שנכון, שככה זה בדרך כלל, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכאשר שבלול מת נותר הבית שלו והבית חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול, והיה לי רק ריר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל פאולינה  On 01/01/2011 at 00:22

    יפהפה

  • שוֹעִי  On 01/01/2011 at 23:50

    הי עדי,
    הקטע הרגיש הזה הדהד אצלי את ההתבוננות בתנועות בעלי החיים האופיינית לספריו של וו.ג. זבאלד, אבל לפני הכל תודה על מסירת התנועה של כל החיים בין חיוּת ובין מוות, האוגדת ואוגרת ממילא בכל רגע נוקף את אבדנם העתידי, הווה ממושך שפתאום מהבהב וחדל. לעתים אנחנו שבלולים, עתים עשים, עתים מכוניות מירוץ. אפשר גם שבלולים שאיבדו את קונכייתם.

  • עדי  On 02/01/2011 at 19:19

    שלום שועי, אני מסכימה לגמרי עם התיאור שלך את התנודות בין שקט ותאוצה… לפעמים אני משתאה מהיכולת הזו לעבור ממצב למצב

  • רחל  On 07/01/2011 at 14:37

    הי עדי,
    מאוד אהבתי את הקשר שיצרת בין השבלול לבין ספירלת החיים, הדורות. את ההתבוננות והאסוציאטיבית- סובייקטיבי שלך עליו. אהבתי גם לראות מוטיבים חוזרים או הדים הקיימים גם ב"חמציצים": תיאורי זהות, אוטוביוגרפיה אישית ומשפחתית, היוצאים מתוך התבוננות בטבע. מוצאת חן בעני כותרת הספר, "לפעמים מאבדים אנשים"- מרגישה לי כ דה- דרמטיזציה או השלמה עם כאב של אובדן…

    • adisorek  On 07/01/2011 at 19:51

      רחל, ריגשת אותי מאוד בדברייך, ואני שמחה על ההקשר הרחב יותר שאת רואה בין הסיפור הזה והסביבה של הכתיבה שהוא שייך אליה, תודה

  • גל אורן  On 20/01/2011 at 20:20

    לא ידעתי שגם את כאן… תיאור יפה מאוד מאוד. אהבתי.

  • adisorek  On 20/01/2011 at 20:28

    תודה גל

  • עריכה לשונית  On 17/03/2011 at 06:28

    מעניין.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: