אבא שלך. אחותך >> נטלי סארוט

[סיפור מתוך הספר "השימוש במילים", תרגום: חגית בת עדה, ושתי-רסלינג]

"ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך".
הקשיבו להן, למילים הללו… אני מבטיחה לכם שזה כדאי… כבר ציינתי אותן, כבר הסבתי את תשומת לבכם אליהן. אבל אתם לא הייתם מעוניינים לשמוע… אין חירשים גרועים יותר… לא, לא אתם? אתם זוכרים אותן? אני מודה שבשבילי זאת הפתעה גמורה, בכל הרצינות, לא ציפיתי לכך… ובכל זאת צריך – במחילה מכבודכם – כי אשוב אליהן, אני חייבת לחזור אליהן פעם נוספת.
צריך להיות חסרת חשראה במיוחד… יש לי כמה סיבות טובות לחשוב שזה מה שתאמרו… צריך להיות חסרת השראה במיוחד כדי לחזור כך, לדוש בלי הפסקה… אבל אתם טועים, ייתכן שאני חסרת אונים, זה נכון, לנוכח שפע כה רב, לנוכח כל המבחר הזה. כן, נטולת אמצעים, וזה חסך שלעתים עלול להיעשות מרגיז, בלתי נסבל.
לא, ייתכן שזה משום שבפעם הזאת אני חשה מעט אשמה. סמכתי יותר מדי על העוצמה שבמילים הללו כשהעליתי אותן, על הקסם שהן מפעילות לבטח בעצם הופעתן… או שאולי לא הצלחתי – בין הפצרות מכל מיני סוגים – להתיר להן לעכב אותי זמן ממושך יותר, להתאמץ יותר בעבורן. אולם בפעם הזאת דבר אינו דוחק. במקום שבו אנו שרויים עתה, מילים כמו אלה נמצאות במרכז. הן מהוות כאן את מרכז הכובד. הכול מתנקז אליהן ואליהן בלבד.
הנה הן אפוא שוב: "ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך". אישה שישבה אל שולחן סמוך בחדר האוכל או במרפסת בית מלון – אין זה משנה לנו – השמיעה אותן בפנותה אל ילדה הקטן; מילים המעוררות תגובות מדהימות כאשר מקדישים להן… או ליתר דיוק, כאשר מקשיבים להן באוזן כרויה במיוחד, כפי שעשיתי אני…

לאמיתו של דבר, לא הטיתי אוזן כדי לשמוע אותן, הן הלמו בי בעוצמה כזו כבדרך אגב… "ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך".
  
מעטים המשפטים הראויים יותר מזה שלפנינו להיקרא משפטי מפתח. מפתח שהמילים 'אבא שלך', 'אחותך' בולטות בו כמו שיני זיזים המאפשרים למפתח להסתובב… 'אבא שלך', 'אחותך'… חלל נפתח במחיצה סמויה ומבעד לפתח… מה אנו רואים?…
קשה להבחין, זה שונה כל כך, הניגוד כה גדול ביחס למה שמצוי כאן, מן העֵבר הזה… היינו מורגלים בו עד כדי כך שלא הקדשנו לו תשומת לב מרובה, אך עתה אנו חשים בו… הוא חמים כולו, פלומתי, מרטיט, מצייץ, מתנצנץ, טיפות רוק זוהרות, בועות בכל צבעי הקשת סביב מלמולים ראשונים… א… בא… חיוכים ובנות-צחוק, התפעמויות, הוא זיהה אותי, הוא קרא לי, ליטופים, קנטורים… שמות חיבה נחמדים המשתנים תדיר ותוויהם הגמישים מתמלאים, מתנפחים כדי להכיל, כדי לתת לנו לתפוס, לאחוז, לאמץ, לעצב, את אשר שייך רק לנו, את מה שדבר לא ישווה לו, יחיד ומיוחד…
 
אך לפתע: 'אבא שלך', 'אחותך'… והנה, לנגד עינינו ממש, נעקר ילד מתוך אותה עריסה מרופדת קש משיי, מלאה לחשושים חמימים… הוא נהדף…
עתה אנו מיטיבים לראות מה נפער מולו… חלל כביר, חשוף לכל המבטים… כמו במה עצומה שדמויות מצטיירות בה באור אפור… צלליות שהילד מזהה… 'אבא שלך', 'אחותך' . הן ניצבות בלי נוע, קשיחות לחלוטין… כלואות בתלבושות חגיגיות ועבות, מדי שרד רשמיים כבדים ונוקשים שכמו נוצקו מנחושת… אי-אפשר לרוץ לקראתן, להיצמד אליהן, לרחרחן, לצבוט אותן, לדגדגן, להכות עליהן באגרופים, לכסותן בנשיקות… נדמה שמתוך התלבושת המכסה אותן נשלח אליו מוט ארוך, קשוח וכבד, מוצמד אליו וננעץ בו… משאירו כל העת באותו מרחק… במקום שנועד לו אחת ולתמיד, נקבע מראש, אין כל דרך… לשווא ינסה, הוא לא יוכל… להתיך, לשבור את המְטיל ההוא אשר יציבותו – כפי שאומרים, וזה אכן המקום לומר זאת – 'חסינת כול', ואשר הוא זה המרחיקם אלה מאלה ומקשר ביניהם…

אך בקבוצה הזאת חסרה דמות נוספת, זו של האם… אף כי הייתה צריכה להיות שם, במקום השמור לה, עוטה את תלבושת האמהות המחויבת… אלא שהיא התרחקה, היא במרחק גדול כל כך, כה רחוקה מן האחרים, כל קשר אינו מחברה אליהם… יכולנו לחשוב שהיא אישה זרה… כשהיא הוגה את המילים: 'אבא שלך', 'אחותך' , קולה מהדהד כמו אותם קולות אלמוניים, שאיש אינו יודע מִניין הם באים, המפיצים מידע באתרים ציבוריים.

מה התרחש אפוא? הם היו שם כל ארבעתם, מתרפקים, צמודים אלה לאלה, תוויהם הרכים, הענוגים, מתמזגים מתערבבים, הם אינם חשים היכן מסתיים האחד היכן מתחיל האחר… הם כדור חי רווי לחלוחית חמה, ספוג ריחות אינטימיים, תפלים ורכים… עד שלפתע פתאום היא התנתקה, התרוממה… קראו לה שם בחוץ, דפקו בדלת…

היא טלטלה אותם, אילצה אותם להתעורר, להתיר את עצמם אלה מאלה, לקום, להתלבש… היא הושיטה להם… הזדרזו, אינכם יצוגיים, הנה התלבושת שלכם… ואז משראתה כי הכול כשורה, כי הכול בסדר, ראוי ומסודר, הניחה לאלה המצויים בחוץ – האחראים על שמירת הסדר הטוב – להיכנס ולבדקם… רואים אתם, הנה אנחנו, אני יכולה לעזור לכם לערוך את המפקד. הנה לפניכם: האב. הנה הבת. כאן נמצא הבן. ואילו אני, אני האם.

היא הראשונה שהבחינה בקולות שבחוץ, יש לה שמיעה חדה… היא רגישה כל כך… היא מזנקת מיד בהישמע הקריאה הקלה ביותר, היא מקדימה את צַווי הפקודה.
 
אך כלום היה אי-פעם צורך לקרוא אותה לסדר?… עוד בהיותה ילדה קטנה מילאו אותה מילים כמו 'אבא שלך', 'אמא שלך', 'אחיך', 'דודתך'… שקיקה, התרגשות… לשמען רצה אל הארונות כדי לשלוף מהם את מחלצות החג, את המדים הנאים המצויים בתוכם… היא קשויה מעט בתלבושתה המטופחת, כראוי לבת, לנכדה, לאחות, לאחיינית… הם יצאו, מלוהקים באורח מתואם, להתייצב על הבמה הרחבה…

אך יתרה מזאת, היא אהבה תמיד בנאמנות עיקשת – יותר מן הבמות ומן המצעדים – את מבני הציבור הגדולים הבנויים לתלפיות והמתוחזקים כראוי, אשר בזמן הסיורים המודרכים בהם, בעודה מתערבבת בין אלה הנאספים שם יחד עמה באותה מחלקה שנקבעה אחת ולתמיד לפי מין וגיל, היא ספגה תמיד באותה שקיקה משונה את כל הידיעות, ההסברים והפרשנויות, פרי תבונה של ידע ללא עוררין משכבר הימים… סמוכה ובטוחה כי במקרה שתלך לאיבוד, שתניח לעצמה להסיח את הדעת לשניות אחדות, להתרחק מן הקבוצה שלה, הרי תמצא בכל פנייה חצים המורים על הכיוון שיש ללכת בו כדי להשיג מחדש את קבוצתה… נעצרת כנדרש כדי לבחון את המסמכים, התמונות, התצלומים, כתבי הזכרונות, המכתבים, העדויות, הסרטים, הרומנים, הפתגמים, אמרי השפר, הסיסמאות… נועצת ברשימות המעודכנות תמיד להפליא, שבהן יכלה למצוא – במדורים, כגון הורים. ילדים. נישואין. נעורים. זקנה. מוות… בצירוף שורה של גינונים מתאימים ורגשות הולמים – כל שהתאוותה לדעת… מקבץ שלם…

מודאגת לפרקים, כשאינה מוצאת ברשימה את שהיא מחפשת… אינה מעיזה לשאול את האחרים אם גם הם… אפשר שיסתכלו בה מופתעים בארשת של דריכות פתאומית… כלום אין זה מסווג במקום אחר, ברשימה שונה לחלוטין, תחת מדור סטיות. חריגים?… לא, היא כבר אינה מרגישה עוד בַּדבר שדימתה לראות, מה שחשה לפני כן מחליק עתה אי-שם בתוכה פנימה, נעלם, נמחק… מצליח לנכס לעצמו בלי מאמץ – גמיש וזריז כמוה – את כל אשר מומלץ כי יהיה שלך, מפצה מיד על כל חסך, על כל ליקוי… מחזיק עצמו בכל עת 'על הגובה', מסוגל לאמץ בכל מצב, בטבעיות גמורה, את ההתנהגות הנאותה בלוויית הרגשות 'המובנים מאליהם'.
עם זאת יש להכיר, בלא להתנכר לעוצמת כישוריה, שלצורך זה היא נעזרה בבהירות ההסברים, הסיווגים, בפשטותם של דגמים מוכנים. הנה במדור משפחה: האב. האם. הבן. האחות.

המרחק המפריד אותם אלה מאלה הוא המרחק הנכון, ההכרחי והמספק. בטוח כמו אלה המסומנים על אבני דרך בסמוך לשמו של כל יישוב ועל השלטים המוצבים לאורך הכבישים. בלתי משתנה, קבוע לעולמים.
אין סטיות אפשריות, התרחקויות בהולות, התנתקויות, התקרבויות בלתי צפויות, התמזגויות פתאומיות.
כל אחד נמצא כאן במקומו. מקום שלא יאבד בשום אופן.

אם כך, כיצד ייתכן שהיא, האם… לא הייתה שם, במקום שבו היה עליה להימצא, שבו מוצאים אותה בדרך כלל, בין בעלה, בתה ובנה. היא הייתה רחוקה מהם כאישה זרה שעה שדיברה אל הילד והגדירה את האחרים במילים הללו: 'אבא שלך', 'אחותך'…
כלום נמלטה? זנחה את ההתנהגות הראויה, את תפקידה כאם? אבל איזה רעיון, איזה טירוף…
להיפך, היא נמצאת כאן, אם במלוא מובן המילה… יותר אם מתמיד… האין היא צריכה להיעלם לפעמים – מתוך רצון להביא תועלת – לסור הצדה, להתייצב במרחק שבו שרויים זרים כדי להרגיל את הילד להתמצא ולנווט עצמו היטב? האם לא צריך לחשלו, לעקור אותו מתוך החיבוקים הרכים, מניחוחותיה העדינים של קרבה, מן התפלות הקטיפתית של החלב, ולחנכו ביד קשה? כלום לא ראוי להרגילו ללבוש מגיל צעיר את מלבושיהם הכבדים והנוקשים של המבוגרים כפי שעשו בעבר?

'אבא שלך', 'אחותך'. הוא חייב לדעת זאת. לזכור אחת ולתמיד. לזכור אותם אחת ולתמיד. אי-אפשר להכחידם.
מי שינסה להימלט מהם, ימצא אותם אפילו בקצהו האחר של העולם קשורים אליו באותם עבותות.
אפילו מותם – אין בכוחו להופכם לרוחות רפאים הנעלמות עם אור ראשון של שחר. הם שומרים על דמותם תמיד. הם נותרים לעד במקומם. מצוידים באותם כוחות, ממלאים אותם תפקידים.

הכול מציית כאן לחוקים קבועים; הביטחון הבלתי מעורער של חוקים אלוהיים.
היא נכנסה לכאן מוקדם מאוד, בהשראה שהבשילה טרם זמנה, כדי לקבל עליה את עולם. אין אדם צייתן יותר ממנה, נלהב יותר… פנים מטושטשים, מבט חסר מבע, קול אלמוני: 'אבא שלך', 'אחותך'… מוותרת אפילו על מה שמתיר הצו הקפדן ביותר… ממאנת להותיר כל שריד שיעיד על זהותה האישית ועל זכויות היתר שלה… שום עקבות של רוך גופני… ציוצים רכים, מלמולים, טיפות רוק… תווי מתאר פלומתיים, ריטוטי שמות חיבה של ילדה קטנה, כינויים… רק מה שכפה עליה הכלל החמור ביותר, החובה הנוקשה ביותר: 'אבא שלך', 'אחותך'.

היא נדרה נדרים קבועים, אולי כמי שהוריהן אילצו אותן בעבר לפרוש אל המנזר… לא, היא הסתגרה כאן מרצונה… אין היא יכולה לבוא בטענות אלא אל עצמה.
עתה אין עוד מה לעשות. אין עוד דרך להסיר את גלימת הנזירות. לא נותר אלא לציית… וגם הוא הנמצא כאן כלוא עמה… יושב מולה… הוא שהיא רואה בו את השתקפות 'חייה המוחמצים', הוא, הכלי של כליאתה, של הצטמצמותה… גם הוא יצטרך ללמוד בגיל צעיר מאוד להיכנע… dura lex sed lex, כמאמר הפתגם, החוק קשה, אולם הוא חוק: 'אבא שלך', 'אחותך'… מילים כמוה, כמו כל מה שמסביב… קפואות כקרח וקשות… היא גוררת אותן לאורך פרצופו… "אתה יודע, ארמאן… אבא שלך… אחותך…".

אהה, נדמה לי שהפעם הגענו לעצם העניין. הפעם אתם אתי, קלטתם כמוני… אני רואה את חיוכיכם השותפים לדבר עבירה… 'אבא שלך', 'אחותך'… אילו מילים, הלא כן? מופנות אל ילדך שלך עצמך? אבל מבטיכם מגלים השתוממות, אתם מנידים בראשיכם, אתם צוחקים… אה, לא מדובר בכך? לא ב'אבא שלך. אחותך'?… אם כן, במה? מדוע זה נראיתם תמימי דעים לפתע, מסכימים, משתתפים, נראיתם נרגשים כל כך… אה, בגלל זה? אל אלוהים… באמת, אני מזועזעת. בכל הרצינות, אני מזועזעת מן המקום שבו אתם שרויים… שאני עצמי הובלתי אתכם אליו… "ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך"… לא שמתי לב לכך. לא תאמינו לי, אך לא הבחנתי בדבר: 'אם תמשיך… יעדיף…' ראייתי היטשטשה בשל המילים הללו שהתבלטו לבדן: 'אבא שלך', 'אחותך'… ראיתי רק אותן. יכולתי באותה מידה, הייתי צריכה – כיצד לא חשבתי על כך – לפעמים אני כל כך רחוקה מכם, מרחפת, כפי שאומרים, על כוכב אחר… הייתי צריכה לומר לכם: "אתה יודע, ארמאן, אבא שלך ילך לקחת את אחותך מהרכבת הערב". "אתה יודע, ארמאן, אבא שלך ילך עם אחותך אל הרופא", או לא משנה מה, כשרק שתי המילים הללו, 'אבא שלך. אחותך' מתבלטות… אולם אני, בחוסר תשומת לב, ברוב טיפשות, נטלתי את המשפט הזה שנקרה על דרכי יום אחד. הוא נראה לי מניח את הדעת לגמרי… "ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך". כן, עכשיו אני רואה. המילים 'אם תמשיך' ו'יעדיף' עולות כעת אל קדמת הבמה… ואילו 'אבא שלך. אחותך' שוקעות ברקע כמו באותם רישומים, שפעמים רואים בהם את המעוינים הלבנים ופעמים את המעוינים השחורים… די שמבטנו יתגמש קלות.

'אם תמשיך… יעדיף…', אם כן, הן אלו שהדהימו אתכם. לא 'אבא שלך. אחותך'… שכל אחד מאתנו בכל שנייה… איזה פגם יש באמירה הזאת?… מי מאתנו אינו אומר אותה?… אולם דבר כזה שרק אֵם חסרת לב… אין רואים לעתים קרובות… אתם נעמדים סביבה במעגל… אתם מתקרבים כדי להיטיב להתבונן בה… מעניין לראות כיצד ברייה נתעבת, גסה, משרישה את רגשותיה הרעים בלב ילדה התמים… "ארמאן, אם תמשיך, אבא שלך יעדיף את אחותך"… כן, אני רואה אותה כמוכם, אך מפנה את מבטי ממנה… לא מחמת שאט נפש… לא, אפילו לא… מחמת שעמום… איזה עניין יש לי בה?… שאחרים יתעסקו במקרה שלה אם הדבר משעשע אותם… מצדי היא הייתה יכולה לומר ולחזור ולומר כל דבר שהוא, אפילו יותר אימתני ושפל, בלא לעורר בי כלום מלבד אותה סלידה בריאה שאתם חשים, אותו סיפוק שחש כל אחד מאתנו שעה שאנו מתבוננים בפושעים, במפלצות, ביודענו שאיננו דומים להם… אך לעולם לא הייתי חושבת להראותה לכם… אם הרשיתי לעצמי לבקש את תשומת לבכם, הרי זה בעטיין של המילים הללו המוזרות יותר, המדהימות כשלעצמן אף יותר מכל האמהות הבזויות ומכל המפלצות… 'אבא שלך. אחותך.' הנה הן שוב, הן מתקרבות… מילים רגילות… עיניכם הרואות: מילים שכל אחד מאתנו… מילים כה מוכרות עד כדי כך שהן נעשות סמויות… מילים כול יכולות… הלא כן? כול יכולות… מילות מעבר, האמנם?… מעבר… כן, מילות מעבר… המסוגלות להעביר אותנו…'אבא שלך. אחותך'… נדמה כי נפתח חלל במחיצה וכי הדבר שאנו רואים מן העבר האחר… לא? אינכם רואים כלום… לשווא תחזרו שוב ושוב 'אבא שלך. אחותך'… אני חוזרת על כך יחד אתכם… באמת, כלום לא נדמה שמשהו… שם… 'אבא שלך. אחותך'… לא? דבר אינו נע? המחיצה חלקה לחלוטין, חסרת תנועה. 'אבא שלך. אחותך'?… אתם ודאי צודקים… אין בה ולא כלום… לא כלום שיוכל לנוע, להיפתח, אין מחיצה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: