זיכרון דירה

>> פורסם בגליון 5 של בלוק, אפריל 2008 >>
 
שכנה סקרנית נכנסה להציץ מה פשר רעשי החיים שחדרו פתאום את שלוותה. לבושה חלוק כותנה גס שפרחים קטנים מצוירים עליו בגווני אוקר-כתמתם, צמודים כל כך עד שקשה לזהות בהם צורה מובחנת מחברתה. כמעט כמו המרצפות של הדירה, חשבת, רק פחות גיאומטרי. נדמה שהיא סיפרה לך מה היה פה קודם. את לא זוכרת, במעומעם עולה בך תחושה שהיה שם בית מלאכה קטן, באחד מחלקי הדירה. מרפסת יצאה מן המטבח לכיוון חצר פנימית. עץ שטיפס ועלה פרש את ענפיו לעומתה. ובשעה שהיית שם נזרק אור על המתחם כולו, שלא הוגדר בקווי בנייה או צומח אלא אוחד לחטיבה בזכות האור שאפף אותו. לבנים ישנות, משקוף אכול וענפיו הירוקים, אם כי מאובקים, של עץ. משום מה החלל של הדירה נראה היה לך מתאים פתאום, למרות שחיפשת מרחב פתוח בקומת קרקע. כל כך מנוגד לשאר המבנים שהראו לך עד עכשיו, אולמות, מחסנים, חללים בלתי מחולקים. אולי התחושה שאם תיכנסי לכאן תיכנסי למידותיה של מסורת כלשהי, לשגרת חיים, שבתה את לבך. אולי גדלה כאן משפחה? משהו מאורחותיו של מי שישב כאן ודאי חקוק על הקירות, מבצבץ מתחת לטפט שהחל להתעגל, להתקפל בקו התפר המחבר בין שתי חתיכות.
 
[…]
ודאי לכל שעה יוחד מהלך מסוים בחלק אחר של הדירה. […] בשעה שבע החלה עבודה מאומצת ליד שולחן העבודה במרפסת הפונה לרחוב. כשהעלו את השולחן בחרו במרפסת הזו גם בזכות האור הרב שנכנס מבעד לחלונותיה, וגם בגלל רעשי הרחוב אשר מקנים תחושה כי חוקיו של יום עבודה חלים גם על היושבים למעלה בתוך ביתם, כפי שחלו בחנות הקטנה שבקומת הקרקע, בזמן שעוד יכלו להחזיק בה. "שען" היה כתוב על השלט הקטן שנותר. במשך שנים לא הסכימו לצרף שֵם של חברה כלשהי לצד הציון התכליתי של החנות.
בחנת את הדירה מתוך ידיעה שלא תוכל לשמשך אך ללא המהירות והנחרצות הנגזרים מכך. כאילו הפכת למין מנסרה המשתוקקת להיות תלויה בין אור וצל ולהעביר את הצבעים המשתברים מתנדנדים על הקירות. נותרת נטועה שם, פוסעת בצעדים מדודים. והחלקיקים הקטנים המסודרים בקפדנות בקופסאות היו או לא היו שם, את ראית, כך גם המכשירים העדינים שהיו מוטלים בנינוחות במגרות רחבות-נמוכות בתחתית שולחן עץ גדול ממדים, שהשחיר בפינות מרוב מישוש ועבודה, מפוּסל מפתיחות חוזרות ונשנות של מגירות ומהנחתם של חפצים זהים במקומם על פני משטח העבודה הנקי לחלוטין מאבק, למרות הרחוב הסמוך. גם התזמון בין בני הזוג ריקד לעינייך כזכות נדירה, שקוף מעל האבק והרהיטים הזנוחים. זו מגישה לזה גלגל שיניים וזה מגיש לזו שעון מתקתק להתקנת רצועה חדשה שאותיות מוזהבות מוטבעות בחלקה הפנימי הנושק לעור היד.
 
[…]
פניה הסתורות של השכנה אותתו ללא הרף כי דברים אחרים היו כאן. זִקנה קשה ובודדה בבית דירות מט לנפול. אלא שהשמש שהציפה הכול ואותו מנגנון-שמחה שבתכנון דבר מה שיתגשם בעתיד, אפילו הידיעה שמדובר בתכנון שווא, אותו יצר שתוקף אותך לעתים כשאת נכנסת לחלל ריק שעדיין לא מוקמו בו חפצים, שקירותיו עדיין, לכאורה, אינם מגנים על דבר, אותה יכולת לדמיין במהירות ובפרטי פרטים, ללא מאמץ, היכן היית מניחה חפצים כמו למשל את ארוניות המתכת הגדולות, את אקדח הצבע, את ארגזי הפיגמנטים והלכּוֹת, היכן יהיה השולחן המשרדי, לוח השנה, הקומקום החשמלי, כיצד היית צובעת את משקוף הפרוזדור המוביל לשירותים – אלו לא התירו לך להביט בפניה ולנסות לתאר לעצמך עד כמה קשה היה בשנה האחרונה להצליח לקום מן המיטה, לשטוף פנים, לפתוח את הברז העקשן שבמטבח, למלא את פינג'אן האמייל האדום במים.
 
וכל הזמן הזה הקפדת לא לשאול מתי.
 
[…]
אולי הבת שלה הביאה אותו כמתנה מטיול שורשים ברומניה. מזכירה נשכחות שלא בטוח שרצתה להעיר. […] כיצד זכרה הבת את הצבע האדום, את דוגמת הפרחים המרובעים-מעוינים שסביבם מין ענן חום שקוף שהולך ומתכהה ומתפוגג בערך בשליש התחתון, את הפס השחור בשולי השפה, שמחברים בין החוץ הבשל-לאש ובין הפנים שיכול להכיל מים […] כאילו לא ידעה שהדוגמה השכיחה הזו משוכפלת כיום בקלות ונמצאת כמעט בכל מקום שמרה עליו מכל משמר, שהרי הוא נקי כל כך, למרות ששימש כנראה בכל יום ביומו להכנת קפה או ביצים רכות.
עכשיו היה זרוק בפינה, ליד המשקוף, מאובק.
 
ממליגה. אמר השכנה בפסקנות כשראתה אותך בוחנת אותו. כשהיה לה עוד כוח היא הייתה עושה ממליגה הכי טעימה בעיר, את רוצה תיקחי זה סיר טוף, כבר לא עושים כאלה, העמידה אותך על כמה טעויות בבת אחת.
במין התרסה שאלימותה לא הייתה ברורה לך שאלת מה השעה, מניין אני יודעת השעונים כבר לא עובדים פה מזמן אמרה ופתחה פה גדול וצחקה צחוק רועם של מי שכבר חי קצת בתוך המוות, מחכה בסבלנות, מה השעה באמת, הניפה את זרועה בביטול, המשיכה להדהד את הצחוק אל חדר המדרגות, משתעלת ברוחב לב אל תוך הדלת שסגרה מאחוריה, מותירה אותך להביט תחתייך.
פתחת את הפלאפון. כאילו שאינך יודעת מה השעה […] מוללת בעינייך את האריחים, מעויני חום ובתוכם מעויני אוקר ובתוכם מעויני חרדל בהירים יותר ובתוכם מעוין לבן שחצוי לארבעה קווים אפורים ממפגש הבלטות. הולכים ונהרסים, צריך להכין פעם אלבום שלהם לפני שייעלמו בשיפוצים תכליתניים שמחלקים דירות לשלוש ומצפים אותן בקרמיקה, או סתם מהזנחה, כמו בבניין ההוא ברוטשילד פינת שינקין שעומד נטוש כבר שנים ואולץ להשתחזר על ידי העירייה, ללא אהבה, אולי יש שם מריבת ירושה שהוא עומד כ�
� בלי חיים. פעם נכנסת אליו מאוחר בלילה עם ידידים וראית שגונבים לו את הבלטות היפות שלו עם הפרחים הצלבּניים הירוקים ומרכזם הבורדו, ודאגת שלא יישאר לשחזור.

[…] 
לפני שיצאת ליטפת את שולחן העץ הגולמי המהוה. מבלי שציפית לכך זה הרגיש כלחיצת יד. גווני האוקר מילאו את עינייך במהירות, דמעות חלודות, האם הן שלך? שישים מדרגות עד הרחוב  […] חלון קטן וסדוק של שען, שישים מדרגות זה הרבה, מלמלת. 

אחרי כמה חודשים חלפת שם עם האוטו […] סביב פתחו של הכוך הזערורי החשוך היו תלויים פינג'אני אמייל אדומים […] אם מצליחים להפריד בין החושך שמילא את החנות לחפצים שהיו סדורים לאורך קירותיה רואים כי יש שם רק חפץ אחד, בגדלים שונים […] כשלחצת על דוושת הדלק כדי לנסוע משם הראו מחוגי השעון המוארים מצב בלתי אפשרי, אולי של עשרים וחמש או עשרים ושש, אבל המכונית הגיבה כרגיל ונסעה הלאה בעלייה הקטנה-תלולה שמובילה מצ'לנוב לרחוב החשמל, ואת לא התווכחת איתה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: