"לא תרצח" > מאת עמנואל לוינס

"הידיעה מגלה, מכנה בשם, ובעצם המעשה הזה – ממיינת. הדיבור מכוון עצמו לפָּנים. הידיעה קונה בעלות על האובייקט שלה. היא שולטת בו. הבעלות שוללת את עצמאותו של היצור, ובלא להרוס את היצור הזה, היא שוללת ומקיימת אותו בה בעת. הפנים, לעומת זאת, אינם ניתנים לחילול; העיניים הללו המשוללות כל הגנה, החלק החשוף ביותר בגוף האדם, מתנגדות לכל בעלות, התנגדות מוחלטת שבה טבועה המשיכה לרצח: הפיתוי לשלילה מוחלטת. הזולת הוא היצור היחיד שעשוי אתה להתפתות לרוצחו. הפיתוי הזה לרצוח ואי-האפשרות הזאת לרצוח מהווים את עצם ראיית[1] הפנים. ראיית הפנים הרי זו כבר שמיעת: "לא תרצח". ושמיעת "לא תרצח" הרי זו שמיעת "צדק חברתי". וכל מה שיש לי לשמוע מאלוהים ואל אלוהים שהוא בלתי נראה, אמור להגיע אליי דרך אותו קול, יחידי וייחודי.

* דברים אלו נמצאים בבסיס הרשימה הקודמת שפרסמתי ששמה "העלמות הפָנים"
זהו ציטוט מתוך הספר חירות קשה של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, אשר גיבש את עמדתו האתית לאחר מלחמת העולם השנייה *

 
"לא תרצח" איננו אפוא כלל התנהגות סתם. הוא מופיע כעקרון השיח עצמו וכעקרון החיים הרוחניים. משתמע מכך שהלשון אינה רק מערכת סימנים בשירותה של מחשבה הקיימת לפניה. הדיבור שייך לתחום המוסר לפני שהוא שייך לתחום התיאוריה. כלום אין הוא תנאי למחשבה המודעת?
למעשה, דבר אינו מנוגד יותר לזיקה אל הפנים מאשר ה"מגע" עם האי-רציונלי ועם המסתורין. בנוכחותם של הפנים טמונה עצם האפשרות להבין זה את זה, לשמוע זה את זה. החיים הפנימיים מגדירים עצמם, חותרים לחד-משמעות המאפיינת חוזה, משתחררים מן השרירותיות של דו-פרצופיותנו. עולם הנפש מקבל מן הדיבור את היכולת להיות מה שהוא. נשללים ממנו סרחי העודף הבלתי מודעים ההופכים אותו למסכה, העושים את כנותו שלו לבלתי אפשרית. הקץ להתגעשויות המחשבה מחמת הכוחות האפלים והבלתי מודעים, הקץ לגורל פרוטאוס![2] הגיעה שעת ההיגיון והתבונה!
מה שמכונן את האוניברסליות הוא העובדה, יוצאת הדופן ככלות הכול, שעשוי להיות בעולם אני שאינו אניעצמי, אני הנראה חזיתית: התודעה, בשל עצם העובדה יוצאת הדופן שאני ריבוני פולש אל העולם בתמימות, כמין "כוח שהולך" על פי ביטויו של ויקטור הוגו,[3] מבחינה בפָּנים ובאי-האפשרות להרוג. התודעה, הרי זו אי-האפשרות לחדור אל המציאות כמין תפרוצת צמיחה פראית הסופגת אל תוכה או שוברת או מרחיקה את כל הסובב אותה. שיבת התודעה אל עצמה אינה שוות ערך להתבוננות עצמית, אלא לאי-קיום באופן אלים וטבעי, למצב של דיבור עם הזולת. המוסר משכלל את החברה האנושית. הנוכל לאמוד את גודל הפלא שבכך? החברה היא דבר אחר מאשר קיום-יחד של המוני בני אדם, דבר אחר מאשר היענות לחוקים חדשים ומורכבים שכופים החיים בהמון – החברה היא הנס של יציאה מגֶדר עצמך.
האַלים אינו יוצא מגדר עצמו. הוא תופס, הוא משתלט. השליטה שוללת את הקיום העצמאי. "לשלוט", הרי זה לסרב לַ"היות".[4] האלימות היא ריבונות אך בדידות. קבלת האלימות במצב של התלהבות ואקסטזה ודמדומי הִתעלות, הרי זו הישָׁלטות (possédé). להכיר, הרי זה לתפוס, לאחוז[5] באובייקט – ויהא זה אדם או קבוצת אנשים – לאחוז בדבר. כל חוויית עולם היא בה בעת גם חוויית עצמך, הפקת הנאה מעצמך: היא מעצבת אותי, היא מזינה אותי. ההכרה/התודעה המוציאה אותנו מתוך עצמנו היא גם מעין ספיגה איטית ועיכול המציאות על ידנו. ההתנגדות של המציאות לפעולתנו הופכת בעצמה לחוויית ההתנגדות הזאת, התנסות בה: בתור שכזאת, היא כבר נקלטת בתודעה ומותירה אותנו לבדנו עם עצמנו.
אם "דע את עצמך" הפך לכלל היסוד של כל הפילוסופיה המערבית, הרי זה משום שבסופו של חשבון האדם המערבי ממקם את העולם בתוכו.[6] כמו במקרה של אודיסיאוס, מסעו הארוך לא היה אלא תקרית במסלול שיבה. במובן זה, הספרות חוסה בצלה של האודיסיאה.כאשר ז'יד[7] מעלה על נס מלאוּת של חיים וריבוי חוויות מלאוֹת חִיות כביטוי של חירות, החירות היא בעיניו חוויית החירות ולא עצם התנועה של יציאה מתוך עצמך.[8] מדובר במציאת שלמות פנימית, בתחושת עצמך כמוקד מופלא של הארה פנימית ולא בקרינה כלפי חוץ.
 
רק ראיית הפָּנים שבהם מתבהר ה"לא תרצח" אינה מניחה לעצמה להפוך לסיפוק הנובע מראיית הפנים ולא לחוויית מכשול גדול מדיי הנמסר לשליטתנו. שהרי, באופן ממשי, הרצח אפשרי. אך הוא אפשרי רק אם לא הסתכלנו היישר אל פני הזולת. אי-האפשרות להרוג איננה ממשית, היא מוסרית. העובדה שראיית הפנים איננה חוויה אלא יציאה מתוך עצמך, מגע עם יצור אנוש אחר ולא סתם תחושת עצמך, מוכחת באופי ה"מוסרי כל-כולו" של אי-האפשרות הזאת. המבט המוסרי אומד בפָּנים את האינסופי הבלתי עביר שכוונת הרצח מנסה לצלוח אותו ושוקעת במצולותיו. זאת בדיוק הסיבה לכך שהמבט המוסרי מוביל אותנו למקום שונה מזה שאליו מוליכים אותנו כל חוויה וכל מבט. האינסופי אינו נחשף אלא למבט המוסרי: הוא אינו מוכָּר
על ידנו, הוא בחברתנו. התרועעות עם יצורי אנוש המתחילה ב"לא תרצח" אינה תואמת את סכֶמת יחסינו הרגילים עם העולם, המאופיינים בכך שסובייקט מכיר או סופג את האובייקט כמזון, כסיפוק צורך. התרועעות זו אינה שבה אל נקודת המוצא, תוך התגלגלות בסיפוק, בהפקת הנאה עצמית, בהכרה עצמית, אלא היא חונכת את ההליך הרוחני של האדם. דת לדידנו אינה יכולה למקם עצמה בדרך אחרת."
 


[1] Vision – גם: חזות; חזון.
[2] אל יווני, בן פוסידון, שומר על עדרי המפלצות הימיות של אביו. מחונן בכוח נבואה, אך לא ניתן לאלצו לנבא אלא לאחר שהוא לובש, לצורך התחמקות, צורות מצורות שונות, מפחידות או בלתי נתפסות.
[3] במקור: Une force qui va במחזה ארנני(Hernani, ou l’Honneur castilien, 1830),מערכה ג, תמונה ד, שורה 992.
[4] כדוגמת הניגוד, המופיע אצל גבריאל מרסל, בין"être" ל-"avoir", או, אם לנקוט את לשונו של בובר, בין התייחסות אל האחר כאל "אתה" לבין התייחסות אליו כ"הלז", "ההוא". לימים קנתה לה הבחנתו של מרסל מהלכים בפסיכולוגיה, למשל אצל ויניקוט.
[5] saisir – לתפוס במובן המנטלי, וגם כפשוטו – לאחוז.
[6] כלומר, בתוך הסובייקט, בנפש האדם.
[7] אנדרה ז'יד (Gide, 1951-1869), סופר צרפתי. הכוונה, קרוב לוודאי, לספרו המזונותהארציים(Les Nourritures terrestres), שנכתב בהשראה ניטשיאנית וזכה בזמנו להצלחה עצומה. גיבורו זונח כל כלל מוסרי וכל הרגל מחשבה כדי לטעום בלהט את החיים בספונטניות שלהם, את "העולם כפי שהוא".
[8] כלומר, לאו דווקא נקיטת מעשים של חירות.
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: