טבח במבצע

הטקסט הנוכחי אינו גמור. הוא יוצא מן המחשב כטיוטה. אני מכריחה אותו לצאת מתוך מחשבה שיש להוציא החוצה דברים מסוג זה כעת. הוא מיועד לכמה אלפי היהודים-ישראלים שחושבים בדומה לי ומוקדש לפלסטינים בעזה ומחוצה לה.

מאז שזה התחיל אני נמצאת במצב של אלם. הצורך לכתוב קשור במצב האלם הזה. כבר אינני יכולה לזעוק את הזוועה, פעם הייתי ודאי מצטרפת לחברים שלבשו לבן ולכלכו את עצמם באדום בשדה דוב. או לפחות צועקת בפה מלא מול משרד הביטחון. עכשיו רק ללכת בעיניים פעורות, סהרורית, או להיות בשקט במשמרת מחאה קטנה בשדרת בן-ציון או להיות בשקט בתהלוכה גדולה באבן גבירול. האם זה מאז שזה התחיל? מתי זה התחיל? כמה זמן זה יכול עוד להמשך? הקהות הלא נתפשת של העם שלי.
 
תל אביב יפה כמו להכעיס עכשיו. ימיה צחים. עציה ירוקים. 
 
אתמול בבוקר, תמונה באינטרנט, 3 גופות של ילדים אחים – אחד בן שנה, אחד בן שלוש אחד בן חמש, אני מסדרת לעצמי בראש, לא קראתי את המידע בדבר גילם, ראיתי בתמונה את גופם הרפוי. טשטשו את פניהם. טיל שנחת בטעות מהים על ביתם. ראיתי שלאחד היתה חליפת פְליז כחולה. דומה לטרנינג של הבן שלי. מה לעשות עם מראה כפות הרגליים הזעירות הללו.
 
מעגל האלימות נפער. ישראל נתונה בספירלה הולכת ומעמיקה. איש אינו רואה מבין היהודים, מלבד אלפים ספורים. כמה אלפים חסרי השפעה. ישראלים משוכנעים בצדקתם. מפחיד כמה הם משוכנעים. המחשבה על צורך דחוף בחרם בינלאומי מתחדדת. לנו אין את הפרספקטיבה הדרושה כדי להיחלץ מזה.
(ראו את דבריו של דרור בורשטיין על מנגנון דיכוי האנושיות. מדרור, אגב, אני למדה שמדובר בשני אחים ואחות).
 
בזמן ההנתקות ראיתי את הדבר המפחיד הזה. את העובדה שאחרי נטישת האדמה והאנשים נוצרה אפשרות רצחנית יותר לשלוט. ישראל שולטת בשמים ובים וברוב פתחי היבשה של פיסת המקום הצפוף הזה.  ובמים ובחשמל. ראיתי את ההתרחקות שתאפשר לא שלום אלא הפצצות אוויריות בחסות "החוק".
אבל לא יכולתי שלא לשמוח בשמחת האנשים שיכלו סופסוף לרדת אל החוף להתרחץ, אחרי שנים שהיה מגודר בתיל עבורם.
 
עכשיו זה בא. כשנתיים שאין חשמל בעזה. גם לא בבתי חולים. עד מתי יאמינו שעוד לחץ ורצח יקדמו משהו? מה כבר נותר עוד ללחוץ שם?
 
אני הולכת עצובה. נכון שגם בחיים הפרטיים שלי לא שמח מדי עכשיו. אבל העצב על עזה, על העזתיים, משתלט על קרביי. לאן לוקחים את זה?
בזמן המקלחת, אמש, כפות רגליו המתוקות של בני. פרצופו נמחה וחוזר כבווידאו קליפ. אני מנסה לגרש את ההקבלות, את מחשבות האימה, בטני מכווצת מאוד. 
 

                                                                      ***
 
משהו שאספתי מהאינטרנט:
"ראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין הוסיף: אני חייב לומר שהפסקתי להבין מהם השיקולים של המשך העברת הסחורות לאותם פלסטינים 'בגלל צורך הומניטרי'. מדוע הצורך ההומניטרי הוא תמיד חד-סטרי?".
זה לא מגוחך? אולי ראוי לכתוב "האין זה מגוחך?". מי שלא מבין מה מגוחך שיחפש נתונים. זה לא מסובך למצוא.
 
                                                                     ***
איך כותבים על טבח?
בחצר הבניין הסמוך כרתו אתמול עץ שהוריק ושימח את חלון המטבח שלי. כך, כאילו קיבל הריק ממדים קונקרטיים. קיר חשוף, טלאי טיח.
מן המילון: "רצח אכזרי והמוני של בני אדם".
 
                                                                   ***
איך יֵצאו משם כל כך הרבה בחורים, רוצחים, מבלי שיצדיקו כל חייהם, מעתה והלאה, את הרצח שביצעו? הם חייבים להאמין שהיה זה הרג הכרחי. הם יאמינו בזה. הם יצרו את הרצח הבא. איך יצאו משם כל כך הרבה בני נוער וילדים, ואמהות ואבות ואחים, מבלי לחשוב על נקמה הרצחנית כפתרון יחיד אפשרי? איך?
 
אני רוצה להוסיף ולכתוב על השראה ליום שאחרי. לא נחוצה הסכמה מדינית בלבד. דרושה השראה פרקטית לעולם הנפש – ממשפטי הסליחה בדרום אפריקה דרך עקרונות טיפוליים, כמו למשל במשפחה שיש בה אב מכה (שהיה מוכה כילד) ונער מוכה ו"בעייתי" לאחר ניצול של שנים בידי האב.
 
אני רוצה לכתוב על השראה כזו, שתהייה ותתפתח בידי החושבים בדומה לי, עוד בטרם ישראל תהיה מוכנה לקחת אחריות על האסונות שיצרה. אנשים זקוקים לזה כדי להיות מוכנים לקחת את האחריות הזו, הנפש הרואה זקוקה לתוכנית החלמה. המיליונים שהכיבוש שיסף את נפשם זקוקים לזה בדחיפות. איך מדברים על השלמה?

אנסה לכתוב על כך בקרוב. אינני עוצרת את הטקסט עד שאוכל להמשיכו או לסיימו.  אני משחררת אותו החוצה כמו אנחה, כמו נענוע, כמו יאוש, כמו זעקה של תקווה

* הדברים אינם פתוחים לתגובות, מחשש התלהמות. אבל אשמח לקבל באי-מייל מחשבות מזדהות או מתכתבות ולפרסם חלקים מהן כאן.
 
 ———————————————————————

תהל:
עדי שלום, אני אקצר מאוד מפני שהאלם מהאלימות (שמת לב לאותיות המשותפות?) הוא גם נחלתי כעת. אני איני יכולה לתפוס את מימדי הדבר הזה ויותר מכך, להכיל את הבושה והאשמה. אני רוצה להאמין שהשראה פרקטית, טיפולית, השראה מנטלית, תגיע, אבל אני כרגע לא אופטימית כלל. עצוב לי מאוד. עצוב לי על הפער בין הטראומה העזתית הקרובה אלינו כל כך ובין הקיפאון הישראלי המזויף. זוהי תהום של צביעות. לצערי אני גם מרגישה שבאיזה שלב המלים פשוט דלות מדי, אז אפסיק.  תודה שכתבת על כל פנים. תהל 

אייל גרוס:
עדי יקרה תודה על מה שכתבת. בכל מלל הזבל והשנאה והמחי מחי כפיים לטבח שמתנהל ברשת ובפייסבוק שאני בעוונתי נחשף לו, היתה לי מעט נחמה לקרוא את דבריך ולהזכר שיש שותפים לזכות הגדולה לומר לא. חיבוק חם מלונדון הקרה
 

יסמין:
אני לא נותנת לזה להגיע אלי. אני לא יכולה להכניס את הדבר הזה לשום מילימטר בחיים שלי. על התיאורים שלך אני מרפרפת בלי יכולת לקרוא אותם ממש. שמתי חומה איומה וצינית של אדישות ביני ובין זה, ואין מה לדבר על רדיו וטלוויזיה. ובכל זאת זה זוחל אלי, עלי, לאט-לאט — אולי דרך אותן מנהרות תת-קרקעיות מפורסמות: יש דברים שאי אפשר להחניק, כמו שאי אפשר לנסות להחניק לעד עם שלם. למה עם שעבר על בשרו ניסיון להשמיד אותו לא מבין את זה? שוב ימותו כל כך הרבה אנשים, ובסוף שוב יגיעו לאותה נקודה. כמה פעמים כבר ניסו את הפתרון של להרוג הרבה ערבים ולא למדו שזה לא עובד?
המסקנה שלי מכל העניין הזה היא שהעם הזה פשוט אוהב מלחמות. מחליאה ההתחרמנות הכללית והזלת הריר שמורגשת פה באופן עקבי בכל פעם שיש מלחמה, מכאן ועד החידקל.
אבל הפעם גם מחשבה חדשה: זה אבוד. זה לעולם לא ישתנה. לעולם לא יהיה כאן טוב. לקום וללכת. פשוט לעזוב כאן. כי במקרה הטוב ביותר ילדינו יישבו גם הם בכלא על סרבנות, ובמקרה הגרוע ישתתפו בקרקס המתועב הזה. ועד אז — למה לגרור להפגנות ילדים שבכלל לא מבינים דברים כאלה?

טלי כוכבי:
עדי יקרה, בימים האלה אני נעה אינסוף פעמים בין ייאוש תהומי לניצוצות תקווה קטנים. אני מזדהה עם רבות מרגשותייך ומחשבותייך ומכריחה את עצמי לכתוב, ולזעוק, ולפרסם, ולנהל מלחמת תודעה נואשת וכמעט חסרת סיכוי אל מול הקולות צמאי הדם והאדישים לדם (לא תמיד אני יודעת מי יותר מפחיד אותי- צמאי הדם או אלה שסתם לא אכפת להם מהדם). אני כותבת ומפרסמת ועושה את המעט שבכוחי ואני יכולה רק להבטיח לעצמי ולך, כשכאשר הטירוף הזה ייגמר, נתאחד יחד כל בני האדם המאמינים בחיים, ובעבודת נמלים קשה ועיקשת נרפא את ההרס הנורא הזה- ילד אחרי ילד, באהבה, ובריפוי ובאמונה ובסבלנות, ונתמוך זה בזה כדי שלא נישבר ולא נוותר. כי אין לנו ברירה אחרת.

צחי אבינועם:

שלום עדי, משהו קרה במלחמה הזאת, בטבח הזה שישראל מבצעת בעזה. גם אני, כמוך, חשבתי שהדרך בה ישראל "מתנתקת" מעזה מזמינה קטסטרופות חדשות, שליטה טוטאלית יותר במחנות הפליטים ובעיר. הבנתי אז שהתנתקות חד צדדית, בלי לקיחת אחריות על כיבוש, הפקעת מצ ישראל אדמות וממשל צבאי, זריעת הרס ושעבוד; בלי להגיע להסדר עם הרשות הפלסטינית- ממשלת הרפאים שיצרה ישראל לתועלתה- וללא דאגה אקטיבית לשיקומה של עזה; ללא כל אלה ועוד פעולות רבות שממשלת ישראל של לפני 3 שנים אפילו לא חשבה עליהם, הכיבוש רק ילך ויתהדק, ההתנחלויות בגדה יתרחבו. ההתנתקות לא הייתה צעד בונה אמון, צעד של דיאלוג לצדק, אלא בריונות לשמה. הייתי בהפגנה שהתקיימה באבן גבירול בתל אביב והרגשתי שולי ומוקצה יותר מתמיד. גסות הלב והאטימות שמתגלה סביבנו היא חסרת תקדים כאן. סתימת הפיות, שכרון הדם, ההתלהמות, החיילים שנכנסים לעזה מבלי לשאול שאלות, הטייסים שמפציצם ומפציצים, הארטילריה מהים, מהיבשבה ומהאוויר, כל אלו מבהילים אותי, לא נותנים לי תקווה. יאוש אינו אופציה למרות שהמצב מייאש. אסור לשתוק ולהאלם. היאוש הוא הטרף של הפטריוטיות והפשיזם. קשה לדמיין שישראל תהפוך למדינה פשיטית אבל זה קורה, אפשר לשרטט את הדרך של המדינה הזאת לשם. הקול שאנחנו משמיעים קטן ולא משמעותי, לפעמים נראה לי שהוא בעיקר משכיך קצת את תחושת האשמה, פועל לניקוי המצפון וזה הכל. יחד עם זאת אנחנו חייבים להשמיע אותו, כל יום, בכל מקום, גם אם זה יגרום לגילויי שנאה כלפינו ואלימות. 

עדית שמר:
עדי, שלום, בתוך שצף-קצף המלל שמטביע אותי בשבועיים האחרונים, הן בכתב והן בטלוויזיה, אני מאמצת בחרדה כל התבטאות אנושית, כואבת, לא מתלהמת, דומעת – כשלך. כבר שבועיים שאינני יכולה להסתכל על עצמי במראה. הילדים שלי כבר גדולים יחסית, ברגע זה אני שומרת על נכדתי הראשונה שנרדמה על שמיכה בסלון – אני לא יודעת איך להכיל את החרדה והזוועה, ומצד שני, כמוך, אינני מסוגלת לנתק את עצמי מהמראות. זה המעט שאני יכולה לעשות כדי לשאת באחריות על מה שצבא המדינה שלי מעולל. אני מודה לך על המלים שלך, עדית שמר

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: