Monthly Archives: ינואר 2009

האירוע [ספר חדש ב-ושתי]

"בתחילת אוקטובר שכבתי כמה פעמים עם פ', סטודנט למדעי המדינה שפגשתי במהלך החופשה … ידעתי שאני בתקופת סיכון, אבל לא האמנתי שזה יכול להכות בתוכי "שורש". בכל הקשור לאהבה ולעונג לא הרגשתי שיש לי גוף שונה במהותו מזה של גברים".

האירוע עוסק בהפלה ובהדהוד השתיקה החברתית והרגשית אשר מתקיים ביחס אליה – עד היום. הוא הופך את מה שאין זוכרים את התאריך שלו, את מה שנוטים שלא לציין, ל"אירוע", לדבר-מה שניתן לכתוב עליו, שיש לדבר בו. הוא מוציא את ניסיונן נטול המילים של נשים כה רבות אל התרבות. להמשיך לקרוא

גלויות לעזה [תערוכה]

שריף סרחאן, אמן פלסטיני שחי ועובד
בעזה, צלם את עזה תחת ההפצצות
ואחריהן. הצילומים נשלחו לאמנים
בישראל שהסתכלו והגיבו. בתערוכה
יוצגו הצילומים לצד העבודות שנעשו
בעקבותיהם.

להמשיך לקרוא

או-ב-מה

או-ב-מה, אני משחררת את שמך כמו מילת הרפיה, כמו מנטרה שמובנה זר, מרגיע ומרחיב את הלב. או-ב-מה, עכשיו, עכשיו זה הרגע לצפות, להאמין, רגע לפני ההשבעה, להאמין בכך שמאמינים בך, שנותרה עוד פיסת נאיביות בלב שמאפשרת את התקווה הגדולה שכל כך הרבה אנשים ומנהיגים ופעילות שלום מפנים כלפיך. ימים יגידו מה יהיה טיב השלטון שלך, אם תוכל לעמוד בדרישות הגדולות כל כך של העולם המערבי ואף לדאוג לפיות שאותו עולם דחק, ימים יגידו אם תהיה חזק מספיק כדי להיות עדין. להמשיך לקרוא

"לא תרצח" > מאת עמנואל לוינס

"הידיעה מגלה, מכנה בשם, ובעצם המעשה הזה – ממיינת. הדיבור מכוון עצמו לפָּנים. הידיעה קונה בעלות על האובייקט שלה. היא שולטת בו. הבעלות שוללת את עצמאותו של היצור, ובלא להרוס את היצור הזה, היא שוללת ומקיימת אותו בה בעת. הפנים, לעומת זאת, אינם ניתנים לחילול; העיניים הללו המשוללות כל הגנה, החלק החשוף ביותר בגוף האדם, מתנגדות לכל בעלות, התנגדות מוחלטת שבה טבועה המשיכה לרצח: הפיתוי לשלילה מוחלטת. הזולת הוא היצור היחיד שעשוי אתה להתפתות לרוצחו. הפיתוי הזה לרצוח ואי-האפשרות הזאת לרצוח מהווים את עצם ראיית[1] הפנים. ראיית הפנים הרי זו כבר שמיעת: "לא תרצח". ושמיעת "לא תרצח" הרי זו שמיעת "צדק חברתי". וכל מה שיש לי לשמוע מאלוהים ואל אלוהים שהוא בלתי נראה, אמור להגיע אליי דרך אותו קול, יחידי וייחודי. להמשיך לקרוא

העלמות הפָּנים

קישורים
דיווח בווידיאו של רופא נורווגי מעזה

עדות: חיילים הרגו ופצעו עשרות מבני משפחת א-סמוני בשכונת א-זייתון

מות בנותיו של ד"ר עז אלדין אבו אל-עייש

מידע ועדויות באתר העדכונים מארגוני זכויות האדם הישראליים

עדויות של תושבי עזה ושל אנשי צוותי רפואה – באתר רופאים לזכויות אדם

עמירה הס:
עזה טבעה בים [ריאיון]

הפליטים הפלשתינאים רוצים לברוח מההפצצות, אך חרדים שישראל לא תאפשר חזרתם

משפחות שלמות נהרגו

 

  [על הזוועה בעזה]

במהלך הימים הללו נרצחו עוד מאות בני אדם. אלפים הפכו לפצועים אנושים. אלפים נוספים לחסרי בית. מחדש.

בשדה הראיה הישראלי רואים עשן מיתמר, כאילו אין אנשים שם. רייטינג נמדד ביחס לשידורי הפגזות אוויר הניתנים חינם בערוץ VOD. הכל כה וירטואלי. התקשורת הישראלית אינה נותנת הד לקולות השפויים (שאינם כה מעטים!) המתנגדים לזוועה ומציגה את הזוועה כרע הכרחי.

זה לא שהתקשורת אינה מראה את הדברים המתרחשים בעזה – היא מקרינה אל צופיה, קוראיה ומאזיניה את גבול היכולת הישראלי לראות.
מה שרואים בטלויזיה זה את ההדחקה. את פני השטח המפלצתיים שלה ההולכים ותופחים.
אנו רואים, לפיכך, פן משמעותי ממה שמתרחש בעזה, כלומר את אטימות המבט הישראלי. מלמידתו ניתן להבין לא מעט על "כיצד זה יכול לקרות". להמשיך לקרוא

עשרות אלפי פליטים מנסים להימלט מההפצצות / עמירה הס

* מאחר ולא הצלחתי למצוא את הקישור לכתבה באתר של "הארץ" אני מצטטת כאן מתוך הכתבה שאותה העתקתי. התייחסות אליה ואל יאושה נמצאת ברשומה "העלמות הפנים" לעיל *

 12/1/09 > פורסם בעיתון הארץ

"ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית. בשמונה ועשרה הם קראו לחבר אמיץ עם מכונית, ונסעו עם הילדים שני ק"מ צפונה, לדירה השכורה של הגיס בשכונת רימאל בעזה. הגיס עצמו שכר אותה לפני כשבוע, אחרי שנס עם משפחתו מביתו בקצה הצפוני של העיר, זירת הפצצות וירי. עכשיו הם 15 נפשות בדירה בת שני חדרים. בלי מים, כמובן, אבל העיקר שהפיצוצים נשמעים קצת פחות קרובים.
 
אחרי 15 ימים הם כבר לא עמדו בלחץ הטנקים שנכנסו לשייח' עג'לין, בלחץ הירי הבלתי פוסק במשך כל הלילה. הם לא יכלו לו, לפחד לישון ולפגזים שנורו מהספינות. הכרוזים שנזרקים ממסוקים וקוראים לאנשים לעזוב את בתיהם, גם הם מורטי עצבים, והכי מפחידים הם הטילים שפגעו בדירות סמוכות והרגו שכנים, בהם הצלם הרשמי של ערפאת ובני ביתו. להמשיך לקרוא

טבח במבצע

הטקסט הנוכחי אינו גמור. הוא יוצא מן המחשב כטיוטה. אני מכריחה אותו לצאת מתוך מחשבה שיש להוציא החוצה דברים מסוג זה כעת. הוא מיועד לכמה אלפי היהודים-ישראלים שחושבים בדומה לי ומוקדש לפלסטינים בעזה ומחוצה לה.

מאז שזה התחיל אני נמצאת במצב של אלם. הצורך לכתוב קשור במצב האלם הזה. כבר אינני יכולה לזעוק את הזוועה, פעם הייתי ודאי מצטרפת לחברים שלבשו לבן ולכלכו את עצמם באדום בשדה דוב. או לפחות צועקת בפה מלא מול משרד הביטחון. עכשיו רק ללכת בעיניים פעורות, סהרורית, או להיות בשקט במשמרת מחאה קטנה בשדרת בן-ציון או להיות בשקט בתהלוכה גדולה באבן גבירול. האם זה מאז שזה התחיל? מתי זה התחיל? כמה זמן זה יכול עוד להמשך? הקהות הלא נתפשת של העם שלי.
 
תל אביב יפה כמו להכעיס עכשיו. ימיה צחים. עציה ירוקים.  להמשיך לקרוא