Monthly Archives: ספטמבר 2008

על "פתקים"

בפתקים יש מחשבות גולמיות למדי שמעסיקות אותי מזה זמן, ולמרות שלא התפתחו לכדי מסה או מאמר הן אינן מרפות. אני מביאה אותן כך, ראשוניות, גמלוניות מעט, בגדר העלאת אפשרות, הצעה רוויית אסוציאציות, מטאפורה שמספיקה לעצמה.
הן בבחינת פתק שנרשם בחופזה, אשר שאריות בלתי מעובדות מצויות בו כעקבות או כשביל, ציון פרקטי כדי שלא לשכוח דבר-מה או שאולי דווקא מתיר את השכחה – את הסרת עולה של מחשבה, מסירה מהירה הלאה, לידיו של אחר

התינוק כאלוהים החילוני [פתק # 1]

העיניים היוצאות מן הרחם, הפה המקשקש נטול המילים, התעלומה של מוחו, של גדילתו.
באין עוד מערכת גדולה,מסורתית, המכילה את התינוק כתינוק, את האם והאב הצעירים כחלק ממנה ואת המושל בתעלומות הרחק מעל; יחדיו עם הבשלת הפסיכואנליזה המקבילה להכרזה על מות האלוהים; עם התברגנות הזוגיות והפיכתה לגרעינית יותר ויותר; עם יציאתה של האם מן הבית ועם הפיכתו של הגבר, יותר או פחות, לשותף בסוד הלידה, בטיפול בתינוק, בהחתלתו בשירה לו, בנענועו האינסופי, בהתמודדות עם בכי, עם עור חושני ורך, עם הקדושה שברגע ההרדמות, עם הזעם הקודם לה – קיבל היצור התהומי, העובר שאך הגיח אל העולם, אולי עד גיל שנתיים, את מעמד האל. כנגד מדורת הטלויזיה השטוחה (המסך השטוח אינו אלא התגשמות ליטרלית של הממד הטלויזיוני המרוחק עצמו המדמה קירבה, חובק הכל, המייצר משטח רגשי בעייתי אצל צופיו המבקשים להתחמם לאורו – ברור שיש גם אור יקרות במדיום הזה. זה לא נגד המדיום, זה נגד אופן השימוש בו) מספקות עיני התינוק נחמה של אש, דבר-מה מרצד שניתן לטבוע באינסוף אפשרויותיו, בהבטחותיו לעתיד, בסכנותיו, במלוא ההבעה לרגע, באטימות מאיימת, בַּחיוך הספק שרירותי של ראשית החיים שניתן לפרש עד בלי די (פרויד – כהן הפיכת פני התינוק ומלמוליו לטקסט מקודש שיש לפרשו). זהו חיפוש אחר אש-מדורה רבת דמיון שמשחררת את התודעה לטיוליה, שמחממת, שמרכזת סביבה. כפי שהוטל על האדם הדתי לטפח את אלוהיו במחשבתו ובמצוותיו, באמונתו, כך הוטל על החילוניות לטפח את תינוקה.
אולי, כמחשבת אימה, במקום לתת לו להינשא בידיהם גדולות, נישאים הוריו בידיו הקטנות מדי, ההופכות לתרכיז אוטופי של מחשבה.
חרדתם של ההורים הטריים – באין ידיים מקיפות של אחות גדולה, אם, סבתא, סב, רֵעה הגרה בסמוך מאוד, באין ידע זמין של הורות מעבר לידע הגרעיני שנצבר בדור הבינלבין (אולי אכתוב על כך פתק נוסף, על אמהות שנקלעו לסבך המתעתע שבין המסורתי למודרני ונדרשו לתפקד לבדן, בתוך עולם מהיר מדי, וקרסו) – מתקבעת באורח כמעט מושלם סביב ההפיכה התרבותית של התינוק לאל. הנסתר רב עתה על הידוע. אפילו הידוע אינו ידוע עוד להורים טריים – איך תינוק מתיישב, כיצד יצליח לזחול, מתי. ההידרשות לספרות הדרכה אך מגבירה את האין-ידע. זה כמו ללמוד לבשל מספר. רק הרבה יותר מעציב ומפחיד. הידרשות לחברת אדם רבה עתה אך היכולת לקבלה פחותה. קונים עוד טלוויזיה. מביטים פחות בעיניים. האלוהות התינוקית מקבלת משקל נוסף. משקל המרחק. מה שהיה צמוד לשד, רכון אל פעימות חיים מונוטוניות, הופך להיות קשוב לדרמות החילוניות של הקיום, ככל שהוא יותר אלוהי, כך הוא גם הופך לנזקק יותר, לחסר אונים, והוריו לכוהני חרדה נמוגים.
 
– אני ממזגת כאן בין המחשבה התרבותית-פילוסופית החילונית לבין הפרקטיקה החילונית של גידול ילדים. צריך לשים לב לזה. זה לא ברור שהחיבור כל כך טבעי.
– הנאמר לעיל אינו מבטא כמיהת חזרה למשפחה השבטית בהכרח ואינו חותר תחת הפסיכואנליזה.

– הנאמר לעיל שייך ל"פתקים"